“…my monetary studies have led me to the conclusion that central banks could profitably be replaced by computers geared to provide a steady rate of growth in the quantity of money”.
מילטון פרידמן: הלימודים המוניטריים שלי הביאו אותי למסקנה שהחלפת בנקים מרכזיים במחשבים שיותאמו לתת שיעור קבוע של גידול בכמות הכסף, יכולה להביא תועלת.
הפרס בכלכלה לא היה ברשימה המקורית שהכין אלפרד נובל וגם לא הונהג על ידי קרן נובל. אבל בשנת 1968 יצר הבנק המרכזי השבדי את הפרס למדע הכלכלה לזכרו של נובל. הפרס הוענק לראשונה בשנת 1969. ההמלצה של פרופסור מילטון פרידמן,
לבטל את הבנק המרכזי, שעליה חזר בעת שהפרס הוענק לו בשנת 1976, מעידה שהחלטות ועדת הפרס היו משוחררות משיקולים זרים.
השנה הוענק הפרס לאדוארד פרסקוט (Edward C. Prescott) ולפין קידלאנד (Finn E. Kydland). עבודתם המשותפת החלה כאשר קידלאנד עבד על הדוקטורט שלו ופרסקוט היה היועץ שלו. על פי ועדת הפרס, תרומתם של השניים מתמקדת בשני מאמרים שנכתבו במהלך מספר שנים בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 (
2 Mavericks in Economics Awarded Nobel Prize). אנחנו נתמקד ברקע עליו צמחו שני המאמרים הללו ולאן הם הביאו את המקצוע.
העולם של שנות ה-50 וה-60 נראה היה כמאיר פנים לחוקרי המציאות הכלכלית. המודלים הקיינסיאניים שהנחו אותם בעבודתם נראו להם מוצלחים לתיאור המציאות המקרו-כלכלית ולניסוח הנחיות למדיניות כלכלית (מוניטרית ופיסקלית...) שמאפשרת שיקול דעת. נדמה היה שהאתגר האינטלקטואלי שנשאר בתחום המקרו היה להעמיד בסיס מלכד שנטוע על העקרונות של המיקרו-כלכלה. גם זה היה, כך חשבו, עיסוק בהשלמת פרטים שלא ישנה באופן מהותי את היכולת לתת תיאור אמין של המציאות ואת היכולת של מדיניות כלכלית לייצב את הכלכלה – את המשק (
Understanding Real Business Cycles). עמדתו של פרופסור מילטון פרידמן נשמעה כמו קול בודד במדבר.
באו הסערות והמשברים של שנות ה-70 (אמברגו על יצוא הנפט...) והעירו את החוקרים משלוותם. הפרדיגמה הקיינסיאנית איבדה את תהילתה – הטענה שלמרות שהיתה חסרת בסיס תיאורטי מוצק היו לה הצלחות אמפיריות כבר לא יכלה להחזיק מים. המודל הקיינסיאני לא התאים יותר לתיאור המציאות וחיזוי העתיד. היה ברור שיש לבנות את המודל המקרו-כלכלי מחדש.
במהלך שנות ה-70 צברה משקל ההבנה שהחולשה של המודלים המקרו-כלכליים המקובלים אז, נבעה מיסודות חלשים, אם בכלל, בשלושה תחומים לפחות:
- הכלכלה מורכבת מפרטים (אנשים, משקי-בית ופירמות...) לכן צריך לבסס את המודל על עקרונות מיקרו-כלכליים – אותם עקרונות שנטו לחשוב עליהם כפרטים שלא ישנו את התמונה באופן מהותי. בתמצית מדובר בפרטים השואפים לערכים מירביים (to maximize) של תועלת או רווח – בוחרים באלטרנטיבה שתבטיח ערכים אלו.
- השאיפה לבחירת האלטרנטיבה הטובה ביותר משלבת את ציפיות האדם הרציונלי שמשפיעות על ההתנהגות הכלכלית שלו אבל באותה מידה גם על החלטות קובעי המדיניות הכלכלית. המודל המקובל לא הכיל ביטוי מציאותי כזה או דומה של הציפיות.
- כאשר עוסקים בניתוח מחזור העסקים (business cycles) וצמיחה המודל הכלכלי צריך להיות דינמי ונטוע בעקרונות ההחלטה של הפרטים בין האלטרנטיבות השונות. המודלים הקיינסיאניים כללו אלמנטים של דינמיות שלא היו מבוססים על התנהגות הפרטים.
מכאן שנוצר הצורך להציג תיאוריה ולבנות מודל שיהיה קוסיסטנטי עם התנהגות הפרטים (עקרונות המיקרו), עם הציפיות של הפרטים (כולל קובעי המדיניות) ועם האופי הדינמי של המשק. חתני הפרס של השנה, פרסקוט וקידלאנד, היו בין החלוצים שהציגו ופיתחו פתרונות בתחומים אלו בדיוק.
אדוארד פרסקוטמה שבולט, לפחות השנה, היא העובדה ששורשי התרומה של חתני הפרס השנה (כולל חתני הפרס בכימיה ובפיזיקה) נטועים בעבודות שנכתבו לפני יותר מ-25 שנה. מסתבר שחולף לא מעט זמן עד שעבודה בעלת תרומה איכותית מטביעה את חותמה באופן ברור על אופי המחקר. כאמור הפרס בכלכלה מבוסס על שני מאמרים: הראשון (
Rules rather than discretion: The inconsistency of optimal plans) פורסם בשנת 1977 והשני (
Time to build and aggregate fluctuations) פורסם בשנת 1982.
נקודת המוצא של המאמר הראשון היא התייחסות לעמדה שהציג פרופסור פרידמן באותה סעודה לכבודו בשנת בשנת 1976 – עמדה שגיבש מוקדם במהלך הקרירה שלו. בניגוד לפרידמן שטיעון עיקרי שלו היה שאיננו יודעים מספיק על התיזמון והגודל של השפעת מהלכי מדיניות כלכלית, השניים הציגו עמדה זהה אבל מושכלת יותר. הם הציגו ביסוס תיאורטי המבוסס על התנהגות הפרטים, שטיפל באותן 3 חולשות שהצגנו, באופן יותר מוצלח גם ברמה המעשית. הם הראו שהבסיס התיאורטי החדש מתאר טוב את המציאות. הם גם הראו מדוע המודל המקובל עד אז לא מתאים לתיאור המציאות. הסתבר להם שהשיטה האנליטית (מתימטית) הנהוגה נמצאה לא מתאימה ולכן הם גם בחרו שיטה מתימטית חדשה, ניסוי חישובי (computational experiment), להחליף את הקיימת.
שלב אחרי שלב הם בונים את היסודות התיאורטיים של המודל ומראים שגם אם המדיניות עקבית (consistent) התוצאה היא לא אופטימלית. הדוגמה הראשונה למדיניות ציבורית לא אופטימלית מתייחסת להתיישבות באזור מועד לשיטפונות. נניח שבעיני קובעי המדיניות ההתיישבות הזאת לא כדאית כי לספק הגנה לתושבים (סכר ואיגום) זה יקר מידי ולכן לא צריך לספק אותה. אדם לא יתיישב שם אם ידע שזו המדיניות גם אם יוקמו שם בתים. מצד שני אדם רציונלי גם יודע שאם הוא ואחרים יבנו שם בתים הממשל יעשה את הנדרש להגנתם. במדינה דמוקרטית זה גם מה שיקרה בפועל אם אין חוק שאוסר על ההתיישבות שם. בעצם, התנהגות הפרטים משפיעה על החלטות קובעי המדיניות.
אם נרצה זה מה שקרה עם תהליכי ההתיישבות בארץ שלנו במיוחד בשנים האחרונות. למרות שאין אישור פורמלי כאשר צץ המאחז הרי שבסופו של דבר המדינה מספקת לו הגנה ותשתיות ובדיעבד גם מאשרת אותו. אדם שנוהג בצורה רציונאלית יקח זאת בחשבון ולכן מבחינת קובעי המדיניות התוצאה לא תהיה אופטימלית.
דוגמה יותר קרובה לעולם הכלכלה היא המדיניות לגבי פטנטים. נניח שאמצעי ייצור (מקורות) הוקצו לפעילות המצאתית שבסופה יש מוצר או תהליך חדש. במודל הקודם מדיניות יעילה תהיה לא להרשות הגנת פטנט – לא להרשות רווחים מונופוליסטיים. אבל הפתרון הטוב יותר ייקח בחשבון את התמריצים שמייצרים פעילות המצאתית באמצעות הבטחת הפטנט לאור העלות החברתית שיש למעמד מונופוליסטי בחסות החוק. זו רוחו של המודל המשופר שניסחו שני החוקרים.
פין קידלאנדפרסקוט וקידלאנד מראים שמדיניות מנהלת של הביקוש המצרפי שהיתה מאד מקובלת על בסיס המודל הקודם היא לא אופטימלית ואפילו משפיעה לרעה על המציאות. התוצאה תהיה אינפלציה עולה מבלי להשפיע על שיעור האבטלה. הבעיה נעוצה בהתפתחות הצפיות של הפרטים. ראשית, הפרטים (האנשים בכלל) יודעים על מבנה הכלכלה לא פחות מקובעי המדיניות. לכן התחזית, הצפי, שלהם תכלול מדיניות אקטואלית וגם מדיניות עתידית. אם צריך הם ישנו את התנהגותם הכלכלית בהתאם כדי לסכל את תוצאות המדיניות שעשויות להזיק או להרע להם. התוצאה של המדיניות תהיה תת-מיטבית (תת-אופטימלית) משום שאין מנגנון שיעודד מדינאים עתידיים לקחת בחשבון את השפעת המדיניות שלהם על מנגנון הציפיות של הפרטים כעת – בהווה.
לכן עדיף לנצל את הידע התיאורטי הקיים להעריך ולנסח מדיניות כהוראה (policy rule) ארוכת טווח ולא להשאיר זאת לשיקול דעתו של המדינאי. באופן יותר ספציפי, פרסקוט וקידלאנד ממליצים שבמשטר דמוקרטי ההוראה הנבחרת תהיה פשוטה וקלה להבנה – משהו ברוח דבריו של מילטון פרידמן.
בסוף שנות ה-70 הידע המקובל היה שצמיחה ארוכת טווח נשלטת על ידי ההיצע דרך שינויים טכנולוגיים. בטווח הקצר התנודות בצמיחה הכלכלית נגרמות בעיקר על ידי שינויים בביקושים. זה גם היווה סיבה לגישה שיש ואפשר לנהל, בשיקול דעת, את הכלכלה דרך הביקוש המצרפי שגורלה נחרץ עם הופעת המודל החדש.
המאמר השני של חתני הפרס, משנת 1982, השתמש בעקרונות הבחירה בין אלטרנטיבות של הפרטים, בציפיות רציונליות שלהם והדגיש את הדינמיות של המציאות. המטרה היתה אינטגרציה בין התיאוריה של הצמיחה והתיאוריה של מחזור העסקים. התוצאה היתה מודל שלוקח בחשבון שינויים אפשריים בצד ההיצע (טכנולוגיה) וגם בצד הביקוש. במאמר הם מראים את המנגנון שמעביר את ההשפעה של השקעות ומחירים יחסיים על שינויים טכנולוגיים – שינויים שמניעים את התנודות קצרות הטווח סביב המגמה ארוכת הטווח. הדמיון בין ההתפתחויות הכלכליות בפועל ובין מה שהראה המודל היה גבוה ולכן המודל היה טוב לתיאור המציאות. בניגוד לידע המקובל חתני הפרס הראו שתנודות מחזור העסקים נובעות גם משינויים בצד ההיצע. המאמר מסתיים עם בחינה של המודל (התיאוריה) מול הנתונים.
משברי שנות ה-70 הניעו את שינוי הכיוון בהסתכלות על התיאוריה המקרו-כלכלית. החלוצים פנו לדרך הזאת כבר לפני זמן רב כאשר לא ידעו לאן ומתי הם יגיעו. זו הסיבה שהיום יהיה קשה מאד לבחור את הכיוון ''הנכון'' כדי לזכות בפרס נובל של שנת 2030 למשל. יחד עם זאת אנחנו יכולים להיות די בטוחים שחתני הפרס של התקופה הרחוקה הזאת כבר עובדים על תרומתם.
פרסקוט וקידלאנד הובילו את המקצוע לגישה מחקרית מחודשת. התרומה העיקרית שלהם עומדת על בסיס משולש. אינטגרציה של התנהגות הפרטים (משקי הבית והפירמות) ושל הציפיות שלהם לתוך מודל דינמי של המקרו-כלכלה. עם הזמן הצטרפו חוקרים רבים נוספים למסע שיכלול המודל שעדין נמשך.
ההוכחה הכי טובה שמאגר הידע שצמח בעקבות עבודת שני החוקרים הוא איכותי היא העובדה שהוא מופיע בספרי הלימוד...
פרס ''נובל'' בכלכלה – 2004
