בשעות הבוקר המוקדמות אני נתפס לעתים למחשבות ביזאריות מעט. מובן שהפתרון ההגיוני הוא לא להיות ער בשעות הבוקר המוקדמות, אך ההכרח לא יגונה. מכל מקום, הבוקר הבטתי בשלט פרסומת לחברת קוקה-קולה, המונח במקומו מזה עידן ועידנים, וללא ספק ראיתיו גם בעבר, אם כי לא באותו הלך רוח של נים-ולא-נים.
בשלט כתוב
Thirsty? ובנוסף לכיתוב באנגלית מופיעה המלה במספר שפות, ובכלל זה בעברית:
צמאים? אני לא טיפוס מאד קולקטיבי, ומימי לא הייתי 'צמאים'. אם הקולקטיב צמא, שיקנה קוקה-קולה כאוות נפשו. אלי השלט הזה לא כל כך מדבר. נגע התקינות הפוליטית אוכל כל חלקה טובה. לכן לא נאמר בשלט 'צמא?', שלא יתקפח, חלילה, חלקן של הצמאות. בהתחבטות בין אובדן הזהות האישית של קורא הפרסומת לבין הישות המשפטית האלטרנטיבית המזעזעת (הווה אומר 'צמא/ה?') בחר המפרסם באופציה הנראית לו פחות גרועה.
אבל העברית, שפתי האהובה, היא שפה שוביניסטית ומפגרת. אין מה לעשות. פניה סתמית היא בלשון זכר. פניה בפרסומת לאדם בודד, טוב תעשה אם תבחר באופן שרירותי באחד המינים (צמא או צמאה, אבל לא צמאים). אז נכון שיש בה פנינים החסרות בשפות אחרות, חלקן בהחלט חדשות בשפה. כך קל להבחין בה בין דמות לתדמית, בין חופשי לחינם ובין הודי לאינדיאני. מצד שני, אי אפשר לפנות לאדם בצורה נורמלית בלי לדעת עליו מספר פרטים אנטומיים לא רלוונטיים.
האם השפה האידיאלית צריכה להתעלם תמיד מהבדלי מין? לטעמי – בשפה אידיאלית תמיד ניתן יהיה לבחור בין אפשרות של התייחסות לאדם ללא ציון מינו, לבין התייחסות שכן מציינת זאת, הכל על פי ההקשר.
אבל אפילו באנגלית הדבר אינו כך. כדי לדבר על מישהו בגוף שלישי, אני חייב לדעת עליו פרט כלשהו, אחרת איאלץ לדבר עליו במפורש בלשון זכר או נקבה. אין ספק, עם זאת, שהאנגלית קרובה לאידיאל הרבה יותר מאשר העברית. לולא מבנה המשפט הדפוק שלה (הדוחה לסוף המשפט את הנושא), היה מצבה הרבה יותר טוב.
אז מה נשאר? אספרנטו? במבט היסטורי נראה שבניית שפה באופן מלאכותי לחלוטין אינה מדברת לקהלים גדולים של בני אדם. אין פתרון. נישאר בשפות המפגרות והאהובות שלנו, תוך תקווה שהגיל יעשה להן רק טוב.
אהובתי המפגרת
