לא דרכו

למעלה מעשור שנים בהם ממשלות ישראל מפרקות נכסים רוחניים וגשמיים, של עם ישראל. למעשה, מכריזות הן כי אין בכוחן לשאת על גבן את עול הציונות. הסכמי אוסלו הנם תולדה של התפרקותה של המדינה מן הציונות ומכל נכסיה, דרכה וייעודה.

לדוגמה, עיר הבירה ירושלים, אינו עוד נושא לגביו קיים קונסנזוס, כי אם נושא אשר מהווה חלק מ''הבעיה'' עליה צריך לדון ולתת. על אותה ירושלים אשר התפללו אבות אבותיהם של היהודים מזה אלפי שנים, החלק המהווה נכס רוחני בלתי ניתן לכימות או לחישוב, מתדיינים בשאלות כמו האם למסור אותה וכמה ממנה למסור?! כדי שלא לעורר חשד בנוגע לציוניותם של המנהיגים, משתמשים בשם הבלתי מחייב, ''ירושלים המזרחית''. בדיוק כפי שהשתמשו בשם הבלתי מחייב לאויב המר יאסר ערפאת, וכינוהו ''פרטנר''.

לא רק ירושלים מהווה דוגמה להתפרקותה של המנהיגות מעול הציונות. דוגמה נוספת ואקטואלית יותר היא שבימים אלה החל מאבקם ההרואי של אנשי רוח ואקדמיה, למען שמירה על ערכי השפה העברית, למול השתלטות הלעז ברחובות ישראל. קרוב ל-‏60 שנים של עצמאות מדינית ועדיין נלחמים בישראל כפי שהיו בימי טרום המדינה, על השליטה ברחוב, בעברית.

בנוסף לכל, הציונות נמצאת תחת התקפה אקדמית, המתחזה ''למדעית'' ומאשימה את ישראל ודרכה של הציונות בגירוש המוני של ערבים – בני מוריס; בקולוניאליזם – אילן פפה; נאציזציה – משה צימרמן; פברוק הקשר בין היהודים לארץ ישראל – בועז עברון; ניצול השואה להקמתה של המדינה היהודית – תום שגב.

לאור התפרקותה של המנהיגות מהציונות, ראוי להזכיר לאלה היושבים בכסא ההנהגה, כפי שהיא הותוותה, על ידי תיאודור הרצל וממשיכי דרכו, מהי דרכה של הציונות.

רעיון המדינה היהודית שהועלה על ידי התנועה הציונית עורר כעס ושאט נפש בחוגים נרחבים ברחבי העולם היהודי. מה שהיה ברור מאליו מתוך תפילותיהם של מיליוני יהודים, נסתר מעיני האינטלקטואלים הבכירים ביותר של העם היהודי. תיאודור הרצל ביקש לבטא את דרכם של היהודים מזה דורי דורות באמצעים מדיניים. לא נסתרה הוא חשב, מעיני היהודים הדרך לארץ ישראל. אלא, כיצד יש לממש את עליית היהודים וההתיישבות שבה לכדי מדינה. החידוש שהכניס הרצל לא היה בקריאה לעליית המוני יהודים לארץ ישראל, אלא, בביטוי מדיני, שבו נכשלו יהודים כישלון חרוץ. ''משום שכל המנהיגים שביקשו להוליך אתכם, יודעים היכן נמצאת ציון''. אך אינם יודעים מהי הדרך להוציא אל הפועל את העלייה היהודית וההתיישבות הרצופה שבה לכדי מדינה.

עד עצם היום הזה, יהודים רבים הרואים עצמם אינטלקטואלים, מנהיגים, מורי דרך ואף 'ציונים' אינם יודעים מהי דרכו של הרצל. דרכו היא אחת! אין בלתה! ברורה, חדה ויחידה. לכל אורך השנים סטו מדרכו וכל סטייה שכזו גבתה מהעם היהודי מחיר דמים קשה וכבד מנשוא. היה זה לאחר מותו כאשר חיים וייצמן הודה שמעולם לא ביקש מהבריטים להקים לעם היהודי מדינה, זה נמשך עם דוד בן גוריון שעד שלהי המנדט הבריטי לא עצר לחשוב על בניית כוח צבאי יהודי שיהא בכוחו להגן על הישוב, דרך לוי אשכול שהתנצל על כיבושי צה''ל במהלך מלחמת ששת הימים וראה בהם שטח המועד לפיקדון. יצחק רבין בחתימתו על הסכמי אוסלו, בנימין נתניהו בחתימתו על הסכם אוסלו ג', המוסר לידי הערבים את השליטה בעיר חברון ונכונות למסירת 13 אחוזים משטחי השומרון, אהוד ברק בנכונותו למסור את השליטה ביש''ע עד כדי 100 אחוזים ובירושלים המזרחית ואריאל שרון, שמעוניין בעקירתם של יישובים ברצועת עזה ובשומרון. כל אלה המשיכו לפרק את המדינה מנכסיה הרוחניים; רק לאחר ויכוח בין רבין לחנן פורת מהמפד''ל הוחלט לשמור על קבר רחל בריבונות ישראלית. פורת העלה תמיהה האם ישראל החילונית הייתה מפקירה את קברו של בן גוריון בידי הריבון הערבי?

הבריחה מהעולם היהודי העשיר אל 'הנורמליות' החילונית, יצרה תקדים בסכסוך בין היהודים לערבים בשאלת הזכות על ארץ ישראל. אם בן גוריון נאם בכל פעם על זכות זו אשר מקורה הנו התנ''ך, ''התנ''ך הוא הקושאן שלנו'', אמר לא פעם, הרי שהמנהיגות בעשור האחרון, הצליחה לערער על קביעה זו. הרצון הכל כך בולט של 'הנורמליים' לחיות בריבונות ישראלית מכורח הצדק הבינלאומי והזכות הבינלאומית ללא העבר המתאפיין במוטיבים דתיים, שנתפס לחלק ניכר כאנטי-תזה לחלום הציוני – מה שאינו נכון לגבי הגותו של הרצל – דרבן את הפלשתינאים להציג עצמם כבני העם העתיק שיושב על אדמה זו אלפי שנים, לעומת הציונים הנתפסים כצלבנים החדשים. שכן, הוויתורים על חבלי מולדת כל עוד אין בהם הזק ביטחוני הרי שהם ככל אדמת נדל''ן. לא עוד חבלי המולדת שמקורם הוא תנ''כי, דהיינו נכס רוחני שאינו ניתן לסחר. רוחני לא במשקל הקדושה הרוחנית אלא, בזיקה ההיסטורית של השורש היהודי בין ההיסטוריה הלאומית לבין הזהות הלאומית.

תיאודור הרצל הבין כי רק השגת בעלות על הקרקע תביא לידי העם היהודי, את היכולת להקים מדינה יהודית. זאת אומרת, הזכות לארץ ישראל של העם היהודי חייבת להיות מגובה בתכלית מדינית בטרם יחל המפעל הציוני לשלהב את המון העם לעלות לארצו. לא סתם הוא אמר כי המנהיגים יודעים היכן נמצאת ציון. הם לא יודעים מה לעשות עם ההכרה הזו וכיצד העולם יכיר בזכות היהודים למדינה יהודית מכוח הזכות ההיסטורית. חידושו של הרצל היה בהשגת בעלות על הקרקע מצד אומות העולם והכרה בינלאומית בזכות היהודים על ארץ ישראל.

בראייתו אל עבר העתיד צפה הרצל קשיים מצד האוכלוסייה המקומית, אשר עתידה להתנגד לכל מהלך ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. זו הסיבה שדרש כל כך ללכת ולצעוד בדרך אחת - היא הדרך המובילה אל העצמאות המדינית. בכל פעם הטעים ואמר מעל לכל במה, ''מובן, שיהא לנו צבא''. כאילו אמר שהשמש תזרח במזרח, מובן מאליו שליהודים יהיה כוח צבאי מזוין שיגן על יישובם. הרעיון של חיילים יהודים, טילים, טנקים, מטוסים שיונהגו על ידי יהודים נתפס כצלם בהיכל, שהרי העם היהודי, כמו שניסחו בהם אחד העם, הנו דבר מה רוחני. לכן, אגב, התעקש אחד העם וביקש מחיים וייצמן שלא לדרוש מהבריטים מדינה יהודית. כי ארץ ישראל אמורה להיות 'מרכז רוחני'.

הרצל וצירים מרוסיה ומהרי הקווקז
בקונגרס הציוני ה-‏6מה שהיה ברור כל כך להרצל אז, לא היה ברור למנהיגות היהודית ולבאי כוחה, אלא, כעבור עשרות שנים ולאחר ניסיונות מרים וכואבים להתיישב ללא עזרה והגנה של כוח מזוין. היה זה זאב ז'בוטינסקי שנלחם ונאבק למען הקמתו של צבא עברי ולא בכדי. זאב ז'בוטינסקי הכיר את משנתו של הרצל וצייר את המשכה בדורו. לדרישה מובנת זו, היו מתנגדים רבים, אך היא לבסוף אומצה ובלית ברירה, היא נוסדה כדי להציל את הישוב העברי מחרבם של האויבים.

הרצל, הכיר כה טוב את הניוון המדיני של עמו, ולכן, כתב והדגיש את משנתו עשרות פעמים בשפות שונות, מעל במות רבות, כדי שממשיכי דרכו ידעו מהו הנתיב להשגת עצמאותה של המדינה היהודית.

הוא לא התבייש לומר כי הוא רוצה במדינה לעם היהודי. ההסוואה שעטו על עצמם מנהיגים ציונים, בחשש מפני הגביר הבריטי, הצרפתי או האויב הערבי, לא הועילה והייתה בעלת נאיביות מדינית, כאילו כל מאמצי הציונות אינם לשם הקמתה של מדינה עברית. הסוואה זו, תלווה את מדינת ישראל בהמשך דרכה, ובכל פעם שישראל תעמעם את שאיפותיה, היא תינזק ותפגע, ובאין חזון יפרע העם.

ייעודה של המדינה היהודית, על פי הרצל, שתשמש כבית לאומי לעם היהודי. כל עוד רובו של העם מחוץ למדינתו הרי שהציונות לא סיימה את משימתה. מטרת הציונות היא להעביר את העם היהודי מהתפוצות אל מדינתו הריבונית; חיים וייצמן למשל, ניסח שאין ברצונו להעלות זקנים משום היותם אבק אדם; הסוכנות הציונית הסכימה להגבלות הבריטים בדבר עליית היהודים, בניגוד למנדט שניתן להם; כיום יוצאים קולות שקוראים להפסיק את העלייה היהודית לאלתר ולרכז את כוחות המדינה בחברה בארץ. האם במסירת שטחים אין כדי פגיעה בייעודה של המדינה? מסירת שטחים לריבון ערבי משמעותה היא הודאה על סיומה של הציונות באפשרות לרכז את רוב העם במולדתו, בניגוד לחזונו של הרצל.

כיום מנהיגים מתמקחים, נותנים ונושאים על שטחי מולדת כאילו היו שטחי נדל''ן. בהערת אגב, העיר אחד המשתתפים הערבים בדיונים כי הישראלים מתנגדים רק למה שנתפס בעיניהם כסכנה ביטחונית ולא לערך הרוחני או הסנטימנטלי של המקום. זאת בניגוד לרושם אודות הזיקה בין העם העברי למולדת.

דגל המדינה היהודית
כפי שהוצע על ידי הרצלהנכס הרוחני המהווה מקור השראה לעם, הומר ב'נורמליות' החילונית זו הפורקת עול ממשקל הציונות הכבד, הנושא את ההיסטוריה הארוכה של היהודים. השפה, הזיכרון הקולקטיבי, הדת, הסולידריות הלאומית, התרבות הייחודית והמקומות בהם קשורה האומה קשר שהוא אחד ממרכיבי הזהות שלה. הרצל ידע כי קיים קושי רב להגן על הריבונות, על הבעלות החוקית של הקרקע, לכן קרא להקמת צבא עברי. קל לאבד ריבונות מאשר להחזיק בה ולשמרה. מנהיגי ההווה מוותרים בקלות יחסית על הריבונות שהושגה בדם יקר כל כך.

כמו כן, חשבו מנהיגינו לפסוח מעל לחוקי הפיסיקה האנושית ולהעניק בתמורה לרצונו של האויב לחסל את המדינה, שטחי אדמה, כדי שיודה לעם היהודי. אדרבא, דווקא מסירה שכזו תעודד את המשק הערבי ובסיוע המשק היהודי יצמח ופירות השלום הכלכליים יפחיתו את האיבה והמלחמה.

הרצל, ממרומי המאה ה-‏20, ידע זאת. אך ראה בכך רק תמורה אגבית שממנה נהנו עמי העולם לאורך כל ההיסטוריה מהעם היהודי. את התמורה לתרומת היהודים מעולם לא נתנו. אין סיבה שהערבים יהיו שונים.

דברים אלו כה ברורים היו להרצל, אך לא לראשי הציונות אחריו ולמנהיגים פוליטיים בארץ ישראל. לא לחיים וייצמן, לאחד העם ולדוד בן גוריון. ז'בוטינסקי כקול קורא במדבר היה. צעק ונאבק, הוכה, קולל וסולק, אך לאחר ששילמו ראשי הציונות במחיר כבד, אימצו את קריאותיו של ז'בוטינסקי. ממנו יצאה קריאתו של הרצל.

התנועה הציונית בארץ ישראל נקטה על פי מדיניותו של חיים וייצמן, מדיניות של שיחות פנים מול פנים והסתודדות אישית. ז'בוטינסקי לעג לשיטה זו וקרא לצאת למאבק ציבורי נרחב בעולם, כי המנהיגים במדינות דמוקרטיות באמצעות העיתונות מבינים רק את שפת הלחץ הציבורי. לוייצמן לא עזרה מדיניות זו והציונות איבדה את עבר הירדן המזרחי. האינטרסים הבריטיים קדמו לאינטרסים היהודים. אם לאחר קריעת ארץ ישראל, היו היהודים צריכים לשנות ולאמץ קו תקיף יותר נגד הבריטים, הרי שלא עשו כן. כעת, נלכדה הציונות במלתעות ההסכמה לצמצום משמעותי בעליית יהודים, תמורת ההבטחה לבית לאומי – לא העיזו לומר עדיין מדינה יהודית. התוצאה של מדיניות זו שלוותה במאות משגים חמורים, כמו ההזדקקות לכוח מגן בריטי במקום הקמתו של כוח עצמאי מזוין יהודי, הביאה לבסוף את שאלת ארץ ישראל לכדי החלטת האו''ם על חלוקה נוספת של המדינה בגבולות לא טבעיים, בלתי סבירים ואפשריים, אשר היו עתידים לחסל את החזון הציוני לחלוטין.

דוד בן גוריון קיבל החלטה והסכים לגבולות החלוקה. אך מהי הברירה שנותרה בידו? לא הוא זה שעיצב את המפה המדינית, אלא נכפה עליו לקבל מפה זו. לא הוא שהחליט מה טוב לעם היהודי, כי אם הוחלט בשבילו והמחיר ששילם הישוב היהודי בארץ ישראל הגיע לכדי אחוז אחד של הרוגים מכלל המתיישבים היהודים בארץ ישראל.

היום קוראים להנהגה לאמץ החלטות בן גוריוניות ולחלק את הארץ פעם נוספת. אך האם באמת אין להנהגה הישראלית ברירה? האם לא ניתן להפוך הקערה על פיה? האם ישנו כוח מזויין אחר בארץ ישראל מלבד הכוח היהודי למול הכוח של האויב? בן גוריון קיבל החלטה זו בעל כורחו בשל משגים היסטוריים, שבהם איבדה הציונות 96 אחוזים מהשטח שהובטח לה על ידי 52 מדינות בכתב חבר הלאומים.

היכולת להקים מדינה באמצעות הבטחת הריבונות, אינה כפי שהרצל חזה סופו של פסוק. את המאבק להשגת העצמאות יש להמשיך מדי יום ביומו, באמצעים מדיניים. לכן, דרוש לעם היהודי כלים ואמצעים מדיניים להגשמה זו. כן! צבא! כן! ניהול מאבק ציבורי מעל העיתונות העולמית! כן! עמידה על קוצו של יוד בהסכמים! אומץ מלכותי! אומץ שמעולם לא היה לראשי הציונות, שמעולם לא דרשו הקמתה של מדינה עברית, אלא, הסתפקו בניסוחים עמומים יותר.

גם היום מדינת ישראל טועה וראשי המדינה מטעים ומוליכים את הציבור בארץ ישראל, ציבור האזרחים היהודים והערבים והתושבים הערבים ביש''ע, לדרך ללא מוצא, כאשר בדרך אל הלא מוצא מנסים טריקים, שטיקים, ניסוחים מורכבים, ניסוחים עמומים ועוד, כל זאת במטרה שלא ללכת בדרך הארוכה והקשה, המעייפת וחסרת הרייטינג והפופולריות.

ראשי המדינה מעדיפים במקום לצאת למאבק ציבורי כלל עולמי על הצדק היהודי, על זכויות משפטיות שנחתמו והובטחו על ידי מדינות בעולם, על היסטוריה שתשפוט את הערבים לכף החובה, ללכת חפויי ראש ומרכינים ראש מול כל שיעול בוושינגטון, שם אגב מצויים המוני ידידים לישראל כמו ברחבי אמריקה, מושפלים מול כל יוזמה מצד האו''ם, מדינות ערב או ידידיהם האירופיים.

קל לאבד את הריבונות וכמעט בלתי אפשרי להחזירה. מנהיגי המדינה צועדים שלא עפ''י דרכו של חוזה המדינה, כי אם על פי דרכם של המתנגדים למדינה. המדינה כאשר תתפרק מנכסיה הרוחניים והגשמיים, תהיה באמת צלבנית, כאשר הזכות היחידה העומדת לה להתקיים יהא הכוח הצבאי – וזהו סיפורו של כובש זר ולא של בעל הקרקע, בעל הזכות.

קיים קו אחד ישיר וברור מהו הכיוון הנכון מבחינת העניין היהודי. בן גוריון שהיה ער לכישלונותיו שאף לתקן את גבולות קווי הפסקת האש מ-‏1949, כאשר הבחין בהתערבות בינלאומית קרבה והולכת – לאחר רצח המלך עבדאללה – הציע לכבוש את יו''ש. בצערו אמר כי הנגב יוכל לשמש חלופה לשטחים שנכבשו ואבדו. הוא לא שיער לעצמו שכעבור עשרות שנים, ב-‏1967, ישראל תכבוש בחזרה את השטחים שאיבדה במהלך מלחמת העצמאות.

המתנחלים כיום הם מושא להתקפות בלתי פוסקות. יהודים אשר מרצונם עברו להתגורר ביש''ע, אינם פסולים לא עפ''י החלטת האו''ם 242 או עפ''י כוח משפטי אחר, לגור ביש''ע. ההתיישבות היהודית ביש''ע על פי תפיסתו של הרצל, היא לשם קיומו של החזון הציוני, להוות תשתית לרוב העם היושב בתפוצות העולם. ליצור תשתית אנושית להשלמתה של המשימה הציונית. ההתיישבות ביש''ע שומרת על הריבונות הישראלית, ריבונות אשר לדברי הרצל עצמו, ''חוסה בצילה של הגנה עצמית משלה''. כי מרגע שיישובים לא יתקיימו יותר, גם צבא לא יישב במקומות אלה ובמקומם יכנסו אוכלוסים זרים, אשר ינכסו לעצמם שטחים אלו לעצמם והגורם הציוני יחוסל מבחינה גשמית.

במהלך מלחמת העצמאות היה בכוחו של צה''ל להדוף את הצבא הירדני לאחור ולכבוש את שטחי יש''ע. הניצחון שהושג, הביא את בן גוריון להכריז על ניצחון ולחדול מהמגמה של כיבוש שטחים נוספים, זאת במטרה לחתור לשלום עם הערבים. אך פלא הוא, שהוא עצמו ניסח את השאלה של הגבולות, כי הערבים לא ישלימו עם הפסד שכזה ויקומו בשנית לנסות לחסל את ישראל. אם כן, מדוע עצר בן גוריון את צה''ל מלהבטיח גבולות בטוחים ומוכרים למרות התנגדותם של רבים מהאלופים ואנשי המפלגות מימין ומשמאל? משום, האומץ הממלכתי ומשום חוסר הרצון להכיר בפיסיקה האנושית, משום חוסר הניסיון במדיניות ומשום שבאין חזון יפרע העם. הרצון להיות מוסריים ולגרום לערבים להבין שהיהודים מעונינים בשלום ומוכנים להתפשר על חבלי המולדת האבודים. זוהי סכיזופרניה פוליטית כמעט ניתן לומר, אם המציע לסגת מהכיבושים מבין שהאויב הערבי לא ישלים עם גבולות אלה. אכן, מלחמת 1949 הובילה למלחמת 1967.

כאשר קיימת סטייה מדרכו של הרצל, העם משלם מחיר כבד. תוצאת הסכמי אוסלו מתפוצצת ברחובות המדינה וישראל מואשמת על היותה מדינה יהודית. ממשלות קמות ונופלות, מסתבכות והולכות ונפתלות ומסתבכות שוב ושוב ונופלות. ההתרחקות של המדינה מהרעיונות הרוחניים שתרמו להקמתה, תגרום לכך שיותר בני אדם ישלמו מחיר כבד יותר.

אני תקווה שיוחזרו דברים למקומם וההנהגה הישראלית תתעשת ותחזור אל קו המדיניות ההרצלית, זו אשר עוד מראשית המאה ה-‏20 חזתה בכישלונות וניסתה ללמד את העם היהודי כיצד להימנע מהם.