במאמרים קודמים כתבתי על סרטו של מל גיבסון, הפסיון - The Passion of Jesus Christ – העוסק בשעותיו האחרונות של ישו עלי אדמות, ועל המחלוקת שהתעוררה סביבו. היום, אחרי שזכיתי סוף סוף לתענוג המפוקפק של צפייה בסרט, אני יכול לסיים את הסיפור. אין בכוונתי לעסוק באספקטים האומנותיים של הסרט. לא רק שאינני מבקר סרטים, לדעתי כל העיסוק של אנשים בביקורת סרטים ומחזות היא דבר הבל. בסופו של דבר זה עניין של טעם אישי, וכל אחד רואה את הדברים מנקודת מבטו האישית. דבר אומנות שנראה לאחד כשיא יצירת הפאר, יכול להראות בעיני כערמה של גרוטאות, וזה שחבורה של מלומדים עם או בלי נטיות פוליטיות מחליטה שמגיע לו פרס ישראל, לא תשנה את דעתי כהוא זה. לצורך העיניין אתייחס בהמשך דברי לכמה מהדברים שנכתבו ע''י מבקרים שונים, אבל השורות להלן מתבססות כולן על טעמי והתרשמותי האישית.
לפני שאתייחס לאספקט של האנטישמיות עליו דובר כל כך הרבה, מספר דברים כלליים. אני מוכרח להודות שהתאכזבתי. אחרי כל מה שנכתב ע''י אנשים שראו את הסרט בהקרנות מוקדמות ובמהלך השבוע הראשון להקרנתו לציבור, צפיתי ל''חוויה קולנועית מהממת'' – כך זה הוגדר ביותר מפרסום אחד. ובכן, לא מניה ולא מקצתיה. זה רחוק מאוד מלהיות ''חוויה'', לא כל שכן ''חוויה מהממת''. נכתב כאן בעיתונים שאישה אחת קבלה התקף לב מרוב התרגשות בעת שראתה את הסרט ומתה. קשה לי לראות ממה היא כל כך התרגשה. הסצינות של ההצלפות והצליבה של ישו הן מאוד ריאליסטיות עם המון דם (גיבסון טוב בזה), אבל כמו שנהוג לאמר - ''כבר היינו בהצגה הזאת''. נאמר גם שהאפיפיור התרגש מאוד והתרשם לטובה מהסרט. לי זה אומר שבפעם הבאה שהאב הקדוש ימליץ על סרט, אחשוב פעמיים לפני שארכוש כרטיס. הסרט היה ''שובר קופות'' בימים הראשונים להקרנתו בפני הציבור, אבל היום – בקושי שבוע לאחר הפתיחה – הקהל באולם מלא בקושי שלוש שורות. אומנם זו היתה הצגה יומית, אבל בשלושת הסרטים האחרונים שראיתי באותו מקום ובאותה שעה האולם היה מלא מפה לפה. לסרט Lord of the Rings אי אפשר היה להשיג כרטיסים היום באותה שעה. מנקודת מבט טכנית – תפאורות, תלבשות, נופים, אפקטים מיוחדים וכו', נהניתי, אבל אין שם דבר מיוחד. גיבסון עשה ''שיעורי בית'' ולמד באופן יסודי איך הרומאים היו מענים ואיך הם היו צולבים והתוצאה בסרט היא מאוד משכנעת. ייתכן מאוד שאילו ההוצאה להורג בצליבה היתה עדיין בשימוש בימינו, לעונש המוות היה אפקט הרבה יותר מרתיע ממה שיש לו בפועל.
האם זה באמת סרט אנטישמי? אחרי הצפייה בסרט, ולאור החששות שהובעו בפירסומים השונים, קשה מאוד לתת תשובה חד משמעית לשאלה. אני בהחלט לא הייתי מסווג את הסרט כ''אנטישמי''. היהודים בסרט מוצגים באור מאוד שלילי – אבל כבר ראיתי וקראתי דברים הרבה יותר גרועים. אני מודע לכך שכצבר שאת מרבית שנות חייו עשה בישראל אין לי אותה רגישות לאנטישמיות שיש ליהודים שגדלו כאן, אבל לא נראה לי שמי שהוא ישנה את דעתו על היהודים או על מדינת ישראל בעיקבות הסרט הזה. גם אינני חושב שסצינות הסבל של ישו תגרומנה למי שהוא לצאת בסוף הסרט ולחפש יהודים כדי ''לסגור אתם חשבון''. בנקודה הזאת אני נאלץ להסכים עם גיבסון, שבראיון עם דיאנה סוייר (Diane Sawyer) מרשת הטלוויזיה ABC , אמר ש''הבעיה של מבקריו איננה אתו כי אם עם הברית החדשה'' –
"You know, critics who have a problem with me don't really have a problem with me and this film. They have a problem with the four Gospels."
כפי שכתבתי במאמרי הקודמים, סיפור הפסיון כפי שהוא מופיע בברית החדשה הוא סיפור אנטישמי, בייחוד הגירסא של מתי, ממנה שאבו האנטישמים בכל הדורות את השראתם. גיבסון אמנם עשה מישמש מארבע הגירסאות, והוא גם הרשה לעצמו קצת חופש במה שנוגע לאותנטיות ההיסטורית, אבל בסך הכל הסרט מציג את סיפור הפסיון כפי שהוא מופיע בכתובים ללא שינויים משמעותיים. לזכותו של גיבסון אני חייב לאמר שכאשר הכוהן הגדול צועק את המלים שמתי שם בפיו ''דמיא עלינא'' – ''דמו עלינו'' בארמית – המשפט הזה לא מופיע בתרגום האנגלי. מאחר והסרט דובר ארמית ולטינית עם מספר ביטויים בעברית כתוספת, קשה מאוד לעקוב אחרי הדיאלוגים ולהבין את כל הפרטים – הצופה האמריקאי הממוצע איננו רגיל לקרוא תרגום בגוף הסרט. הארמית של הסרט נשמעה לי הרבה יותר קרובה לערבית מאשר לארמית מקראית, ומרבית הזמן נזקקתי לתרגום. את הלטינית דווקא הבנתי לא רע, למרות שאצל כמה מהדוברים זה נשמע יותר קרוב לאיטלקית מאשר ללטינית – המאמץ שהשקעתי אחרי הפרישה בלמידת לטינית (במשך שנה וחצי הייתי נוסע לברקלי בכל שבת) נתן את פריו. עכשיו יכולתי לאמר לרעייתי שזו לא היתה זריקת כסף, ויכולתי להתפאר בפני כל החברים שראו אותי כמטורף, שלא הייתי צריך להעזר בתרגום בעת הצפייה בסרט . . .
פונטיוס פילטוס, הנציב הרומאי, מוצג בסרט כדמות אנושית שמר גורלו של ישו נוגע ללבו. הסרט חוזר בלי הרף על המסופר בברית החדשה שפילטוס כלל לא רצה להוציא את ישו להורג, ושהוא נאלץ להיכנע לדרישת הכוהן הגדול והקהל היהודי. זה נשמע קצת מוזר לשמוע את פילטוס מנהל דיאלוג בארמית שוטפת עם הכוהן הגדול, אבל ככה זה בסרטים. מיסמכים רומאיים מהתקופה מתארים את פילטוס כנציב אכזר במיוחד ומושחת, ושמספר הצלובים בתקופת כהונתו (הוא כיהן בתקופה של הקיסר טיבריוס, הרבה שנים לפני המרד הגדול), שבר את כל השיאים.
בתור מקור להטפת אנטישמיות, ההסתה במיסגדים עושה עבודה הרבה יותר מוצלחת. אפילו מספירו שלנו יש לגיבסון מה ללמוד. הסרט וודאי לא יהווה תרומה חיובית ליחסים בין יהודים ונוצרים אבל גם אין סכנה של נזק ממשי מעבר לזרע האנטישמיות המצוי בברית החדשה בזכות עצמו. הסרט רחוק מלהיות יצירה אומנותית גדולה (זו דעתי האישית). לשם השוואה, מבחינת הרמה האומנותית היצירות המוסיקליות של בך עולות עליו שבעה מונים. ה''מסר'' האנטישמי המובע בביצועים הבימתיים של יצירותיו של בך הוא הרבה יותר חריף וברור מאשר זה המובע בסרטו של גיבסון. לדעתי אלמלא פרסומת החינם שגיבסון זכה לה בעיקבות ההתקפות והמחאות של אירגונים יהודיים שונים ושל העיתונות הליברלית ספק אם הסרט היה מגיע למסכים מחוץ למקומות ספורים בהם האמונה הדתית מהווה מרכיב דומיננטי בחיי הציבור.
אחד מהמבקרים כאן הישווה את סרטו של גיבסון למערבוני הספאגטי של הבמאי האיטלקי סרג'יו ליאונה. הוא עוד הוסיף בציניות שקלינט איסטווד היה ''יותר משכנע''. אני נוטה להסכים אתו. ג'יימס קרול (James Carroll), כומר קתולי לשעבר שידוע בזכות ספרו ''חרבו של קונסטנטין: הכנסיה והיהדות'' (Constantine's Sword: The Church and the Jews) העורך היום את העיתון Boston Globe, הגדיר את הסרט כ''חגיגה פורנוגרפית של סבל'' (It is a pornographic celebration of suffering). העיתון הצרפתי ליבראסיון (Liberation) מדבר על ''גירסא שיעית של הנצרות השופעת דם וסבל'' (a Shi'ite version of Christianity . . . imbibed with blood and pain). יש כאן גם התייחסות לכך שגיבסון שייך לכת קתולים קיצונית הדוחה את הרפורמות של וותיקן II.
זה על קצה המזלג ממה שהתפרסם כאן. קראתי גם ב''מעריב'' וגם בג'רוסלם פוסט הרבה התייחסויות לסרט, אבל מכל מה שהבנתי אין בשלב זה כל כוונה להציג אותו בארץ. אם זה יגיע לארץ בסופו של דבר, אז אל תצפו למה שהוא מי יודע מה. מי שיש לו קיבה חלשה ומתקשה להסתכל על סצינות מאוד גרפיות של עינויים מוטב לו שיישאר בבית. להערכתי השתמשו בסרט במאות גלונים של מיץ עגבניות כדי לספק את כמויות הדם שנדרשו. יש בסרט קטע שלדעתי מהווה בסיס לסרט המשך שגיבסון כנראה מתכנן, שיעסוק בנושא ''הצעיף של טורין'' (The Turin Shroud). למי שלא שמע , זו מעשייה אחרת במיתולוגיה של הכנסייה הקתולית הקשורה בסיפור צליבתו של ישו. אבל זה נושא למאמר נפרד.
דבר אחד שהפריע לי, וזה שוב קשור לצד האנטישמי, זה שאין כל התייחסות, אפילו במרומז, לכך שהצליבה היתה צורת ההוצאה להורג המקובלת בתקופת האימפריה הרומאית ושמה שקרה לישו לא היה חריג. אבל בכך גיבסון איננו שונה מהברית החדשה. גם שם זה כך. בסרט מראים, כפי שמסופר בברית החדשה, שעוד שנים הוצאו להורג בצליבה ביחד עם ישו, אבל למי שלא מכיר את ההיסטוריה של התקופה קשה להבין מזה שזה היה דבר מקובל. משום מה השניים האלה אינם זוכים בסרט למנת הייסורים אותם הרומאים ''העניקו'' לישו לפני הצליבה ובמהלך דרכו לאתר הצליבה. בניגוד לשמועות, אין בסיום הסרט או במהלכו, שום כיתובית בנוסח ''כרבע מיליון יהודים הוצאו להורג בצליבה ע''י הרומאים. רק אחד מהם שב לתחייה''.
הערה אחרונה נוגעת לתחייתו מחדש של ישו (The Resurrection). להוצאה להורג בצליבה היו שתי גירסאות – אכזרית ואכזרית מאוד. בגירסא האכזרית מאוד, היו משאירים את הנידון תלוי על הצלב, והוא היה מת בייסורי שאול שיכלו להמשך גם כמה ימים אם מצבו הבריאותי היה תקין. בגירסא האכזרית, היה נהוג, אחרי שהעמידו את הצלב, לתת לנידון ''מכת חסד'' (Coup de Grace) כדי לקצר את ייסוריו. זה התבטא בכך שאחד החיילים היה שובר לנידון את הירך באמצעות מכת פטיש כבד. השוק, בנוסף לכאבים של הצליבה, היה גורם לנידון למות מייד. קראתי תאוריות של ארכאולוגים לפיהן תלמידיו של ישו שיחדו את השומרים שלא ייתנו לישו מכת חסד כזאת, ובערב עם רדת החשיכה הם באו והורידו את ישו מן הצלב כשהוא עדיין בחיים. כך מסבירים את תחיית המתים של ישו. בסרט יש לכך רמז – מראים איך ששני הנידונים האחרים ''זוכים'' לקבל את מכת החסד, בעוד שעל ישו פוסחים משום ש''הוא כבר מת מעוצמת העינויים'' אותם עבר. בסצינת הסיום של הסרט רואים איך תלמידיו של ישו ביחד עם מריה מגדלינה מורידים את גופתו של ישו מן הצלב – לא ברור אם הוא עדיין חי.
הפסיון – סוף הסיפור
