השבוע התפרסם הדו''ח של הממונה על השכר באוצר בפעם העשירית (
דין וחשבון על הוצאות השכר של גופים ציבוריים לשנת 2002 דו''ח מספר 10). חלק גדול מן הכותרות תפס דווקא הדיווח על שכר הבכירים (1947בעלי שכר ברוטו מעל 35,000 ש''ח). לפי מיטב הבנתי גובה השכר של הבכירים לא ממש מציק למחברי הדו''ח. מה שמציק להם אלו חריגות השכר. לצורך חישוב החריגה חושב שיעור השינוי בשכר ברוטו של כל דירוג ביחס לשינוי בשכר של דירוג מקביל בסקטור הממשלתי. הפרש של יותר מ-5% נחשב חריגה (
חלק ב' – דו''ח על חריגות לכאורה בשכר, עמוד 3).
כרגיל גם הפעם ''רעשה'' הארץ בעקבות המידע על השכר המשולם לבכירים במגזר הציבורי. מקריאת חלק מן המאמרים בנדון עולה תחושה של דה-ז'ה וו - הכלבים נובחים ושיירת ''החריגות'' עוברת הלאה.
נכון שהיו פעולות לא מעטות של אכיפה שעל פי
ההודעה לעיתונות, חסכו בשנים האחרונות לא מעט כסף לאוצר המדינה. ''
ב-5 שנות אכיפה התקבלו למעלה מ-1000 החלטות ונחסכו סכומים המסתכמים בלמעלה מ-250,000 מיליון ₪,....'' נטען גם כי נחסכו עוד מאות מיליוני ש''ח כתוצאה מההרתעה שנוצרה בעקבות פעולות האכיפה. יחד עם זאת, מסתבר שעיקר ''הטיפול'' נעשה באמצעות משא ומתן בלבד למרות העובדה הפשוטה שהחריגות נמשכות כבר לא מעט שנים.
למרות ההצלחות של יחידת האכיפה אין בדו''ח התייחסות לעלות השכר ולחריגות לגבי עובדי המדינה . בחלק הזה כלולות המשכורות של כוחות הביטחון שלא מעטות מהן גבוהות מנתוני השכר החריג אותם כן מזכיר הדו''ח. הדו''ח לא מזכיר את בעיית האבטלה הסמויה והמשרות המיותרות (סגני ראש רשות מקומית ועוד) ברשויות השונות – חלק חשוב מהתכנית הכלכלית שהגיש שר האוצר באביב שעבר – שלא מטופלת. גם הנסיון לקצץ בשכר הבכירים הצליח רק באופן חלקי. הדו''ח לא מזכיר את הלנת השכר ברשויות המקומיות (קריית מלאכי למשל) שעובדיהן כבר חודשים לא מקבלים את שכרם (גיא רולניק,
10 דברים שלא תמצאו בדו''ח רכלבסקי).
משרד האוצר בחר שוב להפתיע אותנו ולא נקט באמצעים יותר דרסטיים שעומדים לרשותו:
- סנקציות תקציביות: עיכובים וקיצוץ התקציב בהיקף החריגה.
- צעדים משפטיים נגד מאשרי השכר החריג.
יחידת האכיפה עסקה בצעדים משפטיים אבל רק בתביעות נגד מקבלי השכר החריג. אמנם לא צריך לרחם על אלו ''שהסכימו'' לנצל את הקופה הציבורית, אבל התחושה היא שמטפלים בש''ג ולא בנותן ההוראה החריגה. בכל זאת, צריך לציין שרכלבסקי, הממונה על השכר, החל להפעיל לחץ לתיקון החריגות בבנק ישראל. הלחץ הזה כנראה נושא פרי: בנק ישראל הגיש עתירה נגד הממונה על השכר. במקרה הזה מעניינת העובדה, שכנראה, בנק ישראל הוא הגוף היחידי בין כל הגופים הכלולים בדו''ח שתקציבו לא כפוף לאישורו של האוצר (גיא רולניק,
10 דברים שלא תמצאו בדו''ח רכלבסקי). האם פעולתו של הממונה על השכר בהקשר הזה קשורה לרצון להשפיע על הנגיד בנושא מדיניות מוניטרית ולפגוע בעצמאות הבנק?
בדיון שנערך כאן לפני כחודש הצגתי את נתוני השכר וההוצאה של המגזר הציבורי (
בירור היסטורי - המגזר הציבורי והשפעתו של שוחט). עלות שכרם של 713 אלפי העובדים במגזר הציבורי הגיעה בשנת 2002 לכדי 81.56 מיליארד שקלים – כ- 30% מההוצאה הציבורית. מכאן ברור שההצלחות החשובות של פעולות האכיפה הן כטיפות בים. כמו בשבוע שעבר (
הבו לנו משטרת רווחה), אני משוכנע שעדיפה פעולת מניעה על פעולת אכיפה. פעולה כזו, קיצוץ משמעותי במספר העובדים במגזר הציבורי, תקטין את כמות חריגות השכר, תחסוך מיליארדי שקלים ותפנה מקורות למגזר הפרטי שיכול להוביל צמיחה בת-קיימא. התחלה של מהלך כזה היתה אחד היעדים החשובים של התכנית הכלכלית שהגיש שר האוצר באביב האחרון – יעד שבסופו של דבר, כמה מפליא, לא הוצא אל הפועל.
התחלנו את המאמר בתחושה שלמרות הדו''ח ונתוניו כנראה לא נראה שיפור מהותי בפעולות האכיפה. הרי ברור שאם היה רצון אמיתי לטפל בבעיית החריגות, ונורמות השכר שלא חורג אפשר היה להגיע להישגים מוצלחים בהרבה. כנראה, שמצב, לא ראוי, זה נובע מן העובדה שמאגר המשרות הללו הוא ''... הדלק שמניע את תעשיית המינויים הפוליטיים'' (משה פרל,
אפקט רכלבסקי).
מה עשוי להיות גורלו של הצעד, שלדעתי, יביא יותר תועלת למשק מצעדי האכיפה של אגף הממונה על השכר? הסיכוי לחידוש הניסיון לקצץ באופן מהותי במספר המשרות, בכירות ולא בכירות, בשרות הציבורי הוא קטן מאד. כמה מפליא שהסיבה היא:
תעשיית המינויים הפוליטיים.
התעשייה הזאת גם אחראית לכושר השרידות האדיר של המונופולים הממשלתיים, בשרותי תשתית (חשמל, מים, נמלים, תקשורות), שפוגע בשיעורי הצמיחה של המשק. היא האחראית לכך שכבר שנים לא מעטות התהליך של פירוק המונופולים והפרטתם לא מגיע לשלבי ביצוע (משה פרל, ''גן העדן של המונופולים,''
בעיניים פקוחות, כתר, 2003). גורם ''ההצלחה'' בכל מונופול כזה, ובכולם ביחד, הוא שילוב הכוחות בין ההנהלות, ועדי העובדים ומרכזי המפלגות. כל עוד קיום המונופול נראה בטוח דאגו ועדי העובדים לתנאי עבודה ושכר מעל למקובל במגזר הפרטי ובין עובדי המדינה. כאשר הפך הפירוק לאפשרות ריאלית נוצרה אחדות אינטרסים בין ועדי העובדים וההנהלה.
כתוצאה נוצרו שיתוף הפעולה וחלוקת התפקידים בין ההנהלות (תוצאה של מינויים פוליטיים) וועדי בעובדים במאבק למניעת הפירוק. בעשור הקודם, כאשר המערכת הפוליטית (ממשלה, כנסת) הגבירה את מאמציה לפרק ולהפריט את המונופולים התפקדו העובדים למפלגות ותפסו עמדות במרכזי המפלגות. העובדים הפכו לחלק מהמנגנון המפלגתי שמרכיב את רשימת המועמדים לכנסת ומחלק ג'ובים נחשקים ל''מקורבים.''
השילוב המשולש הזה גם מונע את פירוק המונופולים וגם הפקיע את הבעלות על המונופולים הללו מידי הציבור – הבעלים האמיתי. הנזקים לציבור מקבלים ביטוי במספר צורות:
- המחירים היקרים של שירותי התשתית שפוגעים בנו כצרכנים ישירים וכבעלים ועובדים של חברות שרווחיותן נפגעת.
- הרווחים הנובעים אינם מוחזרים לציבור, כבעלים, אלא משמשים לחלוקת הטבות (ושכר חורג) לעובדי המונופולים.
- חלק קטן יותר מרווחי המונופולים מנוצל להשקעה בהתרחבות וצמיחה. במקום זה משתמשים המונופולים באשראי יקר שגם מייקר את עלות הייצור.
כתוצאה מנזקים אלו נפגע כושר הצמיחה של המשק הישראלי.
חריגות שכר במגזר הציבורי?
