מסתבר שבמשרד האוצר מודאגים מפשיעה כלכלית-סוציאלית שלפי הערכות עולה לקופת המדינה מיליארדי שקלים. מה עושים הנוגעים בדבר (שר האוצר, בנימין נתניהו והשר לביטחון פנים צחי הנגבי)?
יוזמים דיון בקבינט החברתי-כלכלי על הקמת יחידת משטרה מיוחדת לטיפול בהונאה הקשורה ''.... לקבלה במרמה של תקציבים סוציאליים כמו אבטחת הכנסה או דמי אבטלה '' (אמיר טייג,
המאבק של האוצר במתחזים: הממשלה תדון מחר ביוזמה להקמת יחידה משטרתית למאבק בפשיעה הכלכלית). בתקציב לשנת 2004 הוקצה לנושא 100 מיליון ש''ח וכעת מבקשים השרים להקים יחידה מיוחדת שתרכז את הטיפול בעבריינות כלכלית וסוציאלית נגד המדינה.
לכאורה, העניין פשוט: משקיעים כסף בטיפול בהקטנת ההוצאה הציבורית בסכומים משמעותיים. זה נשמע צעד חיובי מאד: בואו נארגן תוספת תקציב ונצא לצוד את העבריינים. משהו לא מסתדר: הרי זה מה שאמורה המשטרה לעשות ממילא. לא?
כאשר חושבים קצת יותר על הנושא עולות שאלות לגבי הכדאיות של המהלך והאלטרנטיבות. האם לא כדאי יותר לעסוק:
- בשיפור מערכת הבקרה של הגופים הממשלתיים (כמו הביטוח הלאומי) העוסקים חלוקת תקציבים סוציאליים?
- במניעת ''הגניבה'' או ההונאה?
- בשינוי מטרת מערכת הרווחה מהבטחת רמת חיים להבטחת כושר ההשתכרות של הנזקקים?
ככלכלן התשובה שאני נותן לשלושת השאלות הללו היא:
כן. עדיף, וזול יותר, לעסוק במניעת הונאה מאשר לטפל בתוצאותיה. טיפול בתוצאות ההונאה, גביית הכסף ששולם והבאת העבריין או עבריינים לדין, מורכב יותר ולכן גם עולה יותר ''ביוקר.'' במיוחד נכון הדבר אם מקימים יחידת אכיפה מיוחדת עם מנגנון ניהולי.
דרך אחת למנוע הונאות היא לטפל בשיפור תפקוד מערכות הבקרה ובערנות העובדים של מערכות הרווחה. כתוצאה, המערכת שמקצה כספים לנזקקים תעבוד ביתר יעילות ומספר ההונאות ירד בצורה משמעותית.
במצב הקיים דרך יעילה יותר, ומועילה מאד, למנוע הונאות וגניבות היא לטפל במוטיבציה לעשות זאת. עיסוק בשיפור כושר ההשתכרות של נזקקי מערכת הרווחה הוא טיפול במוטיבציה הזאת. תוצאה מוצלחת תעזור להם להיקלט במגזר הפרטי כעובדים או אפילו כיזמים ולהשתכר בכבוד לאורך זמן. מעבר לפתרון הבעיה של ההונאה זה ישפר אצל האנשים הללו את הכבוד העצמי. בנוסף, טיפול כזה יש בונוס בצידו:
עליה, הדרגתית, בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה ובפוטנציאל הצמיחה של המשק.
אבל, מנסיון העבר למדנו שבעצם עיסוק המדינה בנושא הרווחה הוא בעל סיכויי הצלחה קטנים (
על האשליה שבמדיניות הרווחה). על פי מילטון (ורוז) פרידמן, בנושאי המעורבות הממשלתית פועלת
היד הנעלמה של אדם סמית בכיוון הפוך: ''אדם המתכוון אך ורק לשרת את האינטרס הציבורי באמצעות טיפוח של התערבות ממשלתית מונהג באמצעות ,יד נעלמה, לקידומו של אינטרס פרטי שאין לו דבר וחצי דבר עם כוונתו המקורית'' (
החופש לבחור, 1988, עמוד 25). לכן ככלל הדרך הכי יעילה לטפל בבעיות רווחה זה להשאיר את היוזמה והמעשה למגזר הפרטי. סביר להניח שבמקרה כזה הסיכוי להונאה מלכתחילה יהיה קטן יותר.
מדינה קטנה זה טוב?
במבוא לכלכלה למדנו שיש יתרונות לגודל. יתרון לגודל הוא מצב בו עלות היצור ליחידת מוצר יורדת כאשר מספר היחידות המיוצרת עולה. בין היתר, היתרון הזה נובע מכך שהוצאות ניהול ליחידת מוצר יורדות כאשר היקף היצור גדל. היתרון לגודל מסביר מדוע בענפים מסויימים חברות גדלות ומדוע שווקים עם הרבה משתתפים יעילים יותר. לכן היינו צריכים לצפות שמדינות יגדלו על ידי איחוד ומיזוג כי זה יקטין את חלקו של כל אזרח בהוצאות המדינה . אבל בעשורים האחרונים אנחנו, דווקא, רואים התפצלות מדינות (בריה''מ, יוגוסלביה).
ה-
Economist מביא תמצית של מחקר חדש (
When small is beautiful) שמסביר מדוע בראש הדירוג של מדד רמת החיים, התוצר המקומי הגולמי (תמ''ג) לנפש, מככבות דווקא מדינות קטנות. על פי המחקר, הגודל של מדינה הוא מעין עסקת חליפין (Tradeoff) בין היתרון לגודל והעלות של השונות החברתית. בעצם מסחר בינלאומי פתוח ובלתי מוגבל מספק את היתרון לגודל של שווקים גדולים ופתוחים גם למדינה קטנה. תהליך הגלובליזציה, על פתיחת השווקים שהוא מביא, עשוי להיות המנוע שמאפשר קיומן והצלחתן של מדינות קטנות יותר מבעבר.
אז איך מסבירים את הסתירה שמתגלה עם צירוף העובדה שארה''ב היא המדינה הגדולה בעולם ובכל זאת גם מככבת בקידמת הרשימה? באופן קצת מפתיע ההסבר הוא פשוט. בניגוד למדינות אחרות, בהן השלטון המרכזי הוא כמעט מוחלט, בארה''ב המבנה הוא כזה שמותיר סמכויות רבות בידי השלטון המקומי. בדרך זו נחסכות עלויות השונות ובמקביל מנוצלים היתרונות של שווקים פתוחים וגדולים. אם, לעומת זאת, ארה''ב היתה מנוהלת כמו שנוהלה בזמנו בריה''מ או כמו שמנוהלת צרפת באמצעות שלטון מרכזי חזק היא היתה כנראה מתפרקת מזמן.
מה כל זה אומר לגבינו? הגודל של מדינת ישראל הוא בהחלט לא בעיה בעולם של היום. אם נדע לנצל את היתרון של שווקים בינלאומיים פתוחים – אם נסיר את מירב המגבלות לסחר בינלאומי – סביר להניח שהמשק יוכל להמשיך ולצמוח. הגודל הקטן, לעומת זאת, יאפשר לנו לשמור על ההומוגניות היחסית שלנו. מכאן שמשימה מרכזית שלנו, כעם, היא לנטרל ולתקן את השסעים בתוך החברה הישראלית. כדי להישאר נאמן לחלקו הראשון של המאמר הרי שעדיף ורצוי להשאיר את הממשלה מחוץ לטיפול בבעיות הקשורות ברווחה כלכלית ובשונות חברתית – זאת משימה של המגזר הפרטי.
הבו לנו משטרת רווחה
