יוסף הצעיר, המפוכח, נמכר לישמעאלים על ידי אחיו, שאפילו שקלו להורגו. על פי הכתוב הם שנאו אותו ופחדו שיגבר עליהם בחלוקת הירושה. הפחד שלהם היה מבוסס על:
- (בראשית, ל''ז): ג וְיִשְׂרָאֵל, אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו...
- יוסף נהג להתפאר בפניהם על ''חכמתו'' על ידי סיפור חלומות ופתרונם (נבואות) שמשמעותם היתה כי יום יבוא ומעמדו יהיה עדיף (פסוקים ח'-י').
הישמעאלים הורידוהו
א ... מִצְרָיְמָה; וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה ... (בראשית, ל''ט) והוא מתחיל את חייו מחדש במעמד של עבד. כנראה שחכמתו הרבה עמדה לו והוא מתמנה לאחראי על ביתו ונכסיו של אדונו. אבל אשת-אדונו (ח, ל''ט) חשקה בו ויוסף לא מתרצה. היא מוצאת שעת כשר ויוסף מושלך לכלא, בו יושבים אסירי המלך. כעת, בזכות פתרון חלומות עם נבואה קצרת טווח לאסירים אחרים (שר המשקים ושר האופים), הוא מוזמן לפתור את חלומותיו של פרעה (חלום הפרות וחלום השיבולים).
הוא מנבא
(בראשית, מ''א):
כט הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת שָׂבָע גָּדוֹל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. ל וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב, אַחֲרֵיהֶן, וְנִשְׁכַּח כָּל-הַשָּׂבָע, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְכִלָּה הָרָעָב, אֶת-הָאָרֶץ. מאחר והזמן קצר והמלאכה מרובה ממנה פרעה את יוסף כמשנה ואחראי על ההתארגנות לקראת המשבר שעתיד להכות במצרים.
מו וְיוֹסֵף, בֶּן-שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, בְּעָמְדוֹ, לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרָיִם; וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה, וַיַּעֲבֹר בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. עם בא הרעב, הבצורת, יוסף מוכן לספק מזון לכל תושבי ארץ מצרים וכל הארצות מסביב.
כאשר מתברר גודל המשבר שמבצבץ באופק - בעוד 7 שנים - מתארגנת מיד הממלכה כולה לפגוש את פני הרעה. כמו שצריך בעת חרום, המצרים מעמידים את האדם המתאים ביותר, עם אמינות מוכחת, במעמד של המשנה למלך, לארגן ולפקח על המשימה.
יוסף, צפנת פענח, מציב שלוש משימות מרכזיות לארבע-עשרה השנים הבאות. האחת לאיסוף המזון עבור הממלכה במהלך שבע השנים הברוכות. המשימה השניה, במהלך שבע השנים הרעות, היא חלוקת התבואות ומצרכי המזון תוך ניהול מלאים מיטבי בשנות הבצורת. המשימה השלישית היא צבירת נכסים נוספים עבור מצרים, באמצעות אספקת המזון גם לעמים אחרים. על פי הכתוב שלוש המשימות הללו הן מרכז עולמו ולכן הוא גם מצליח בביצוע - אגירה של כמות מזון מספקת וניהול המלאי - כך שבעצם לא היה רעב במצרים.
אנחנו, עם התנ''ך, כנראה שלא למדנו את הלקח העתיק שנושא הסיפור. לא רק שלא דאגנו ליום סגריר כאשר עוד היה אפשר, אלא שכאשר יש התבהרות חלקית וזמנית אנחנו יוצאים לחגוג. בימי הגאות של שנות ה-90 לא מצאנו לעצמנו (העם, המדינה) זמן לתכנן ולהיערך לימי המשבר. לא טרחנו לחסוך ולהכין אמצעים לעת משבר כאשר עוד היה אפשר. עם פרוץ המשבר התעסקנו בהכנת תירוצים על גורמים חיצוניים - כמו האינתיפאדה, המשבר העולמי ועוד - במקום לעסוק באמת במה שאנחנו יכולים.
הכי עצוב שבהשוואה למשבר בו טיפל צפנת פענח, שלנו היה משברון חלקי וזניח. אנחנו עוד הגדלנו לעשות - כאשר הגיעו הרמזים הראשוניים שהמשק מתאושש קשרנו לעצמנו כתרים והתחלנו לחגוג את הנצחון כאילו המשבר כבר מאחורינו. כאשר אוספים רמזים נוספים (
שוד העתיד), מגלים שכנראה חגיגות הניצחון הן מוקדמות מדי.
סוף דבר
אנחנו, עם הספר, כאילו לא קראנו אותו, לא למדנו את הלקח העתיק:
- לא ניצלנו את השנים הטובות, שנות ה- 90, כדי לקדם את פני הרעה המתרגשת.
- כעת, כשכאילו רווח לנו, אנחנו שוב מעדיפים לשכוח את שלמדנו - אפילו על פי הבור אנחנו מסרבים להתעורר.
צפנת פענח - זה כלכלה
