הרהורי כפירה וצמיחה

זמן קצר לאחר שנבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה הוא הסביר לנו שצריך בהדרגה לצמצם לאפס את הסיוע האמריקאי. הוא אף קצר תשואות רמות בנאום שנשא על הנושא בפני מפגש משותף של הסנאט והקונגרס האמריקאיים. התקבל הרושם שהוא מתכוון ברצינות להעביר את הסיוע מן העולם. בשבוע שעבר התברר ששר התמ''ת אהוד אולמרט הודיע שקיבל את הדרישה האירופאית לסמן את מקום הייצור של מוצרים ישראלים המיועדים לשוק האירופאי.

---

מחיר המתנות

מה שמפתיע אותי בנושא הזה היא התרכזות התגובה שלנו בצימצום רשימת הזכאים למתנות ההטבה במכס (בדרך לטלאי צהוב חדש). נדמה לי, שכאשר אנחנו עושים זאת אנחנו מחטיאים את העיקר.

משחר נעורי, עוד לפני שנעשיתי כלכלן התרשמתי מאד מהגישה הכלכלית שהעדיפה עסק שמתפתח וצומח ממקורות, יצירתיים, פנימיים. תחת הגישה הזאת חלקם של גיוסי הון חיצוני (הלוואות בנקאית וגיוסים בבורסה), בהרכב המקורות של עסק, לא יהיה גדול יותר מחלקו של ההון העצמי. רק המבטיחים ביותר מן הפרוייקטים עם פוטנציאל ארוך טווח יזכו לתוספת הון חיצונית. גם זה רק לצורך התרחבות וצמיחה בת קיימא של העסק.

עסק הבנוי על העיקרון הזה הוא הרבה יותר חזק ויציב בטווח הארוך כי עם הזמן הצורך במקור חיצוני יצטמצם. גישה חיובית זו מתאימה היטב גם כאשר מדובר במשק הלאומי. סיוע חוץ יש לו מקום מכובד כאשר מדובר בהשקעות בתשתיות ובמפעלי יצור חדשים.

עסק ממונף מידי (כאשר שעור הון עצמי במקורות נמוך מאד……) צריך לדאוג גם לאינטרסים של הנושים. בעל עסק ששיעור המינוף בו גבוה מידי עשוי לאבד את השליטה בתהליך התפתחות העסק לטוב ולרע. במציאות, בעיקר בעת משבר, הנושים הללו עשויים להציג אינטרסים המנוגדים לטובת העסק עצמו והבעלים המקורי. הכוח היצירתי והמוטיבציה שיצרו והובילו את העסק במקור מוחלשים מניגודי האינטרסים. מצבים בהם הנושים פועלים כך מוכרים גם במקרה של משק לאומי ממונף מידי.

לכן כאשר הצהיר בנימין נתניהו על כוונתו לעצור את זרימת הסיוע האמריקאי נוצרה אצלי תקווה שהגישה הבריאה בהקשר הזה תתפוס מקום יותר מרכזי בחיינו. בפועל, עד היום לא בוטל הסיוע האמריקאי ושוב נוספו הערבויות לקלחת. לטעמי הסיבה המרכזית היא שפיתחנו תלות כבדה בסיוע שבסופו של דבר מפריעה להתפתחות וצמיחת המשק הלאומי. זהו גם המצב במקרה של המתנה במונחי מכס שהעניקו האירופאים למוצרים ישראליים לפני שנים. מה שיותר מדאיג שלא הצלחנו, עם השנים, לצמצם את התלות הזאת על ידי התחדשות ופיתוח טכנולוגי – תחומים בהם יש לנו (כעם) יכולת מוכחת. כאשר מדובר במעורבות של מדינות המחיר של התלות הזאת כולל גם השפעה חיצונית, לטוב ולרע, על המדיניות אותה אמורה לנהל הממשלה המקומית.

זוהי הנקודה בה החליט שר התמ''ת, אהוד אולמרט, להיכנע לדרישת התשלום האירופאית עליה יצא קיצפו של ח''כ ד''ר אלדד. אבל אם מסתכלים על התמונה הכוללת השר עשה חשבון כלכלי כי הוא רצה לפרק את הקשיים הצפויים ליתר היצואנים שמייצאים בערך מעל 7 מיליארד דולרים, לעומת יצואני יש''ע המייצאים בכ 130 מיליון דולרים (סמי פרץ, אולמרט נטל אחריות). מה גם שהוא החליט לכסות את עלות המכס מכספי התקציב (דן מרגלית, המדינה כבריכת דגים). אבל זהו פתרון לטווח הקצר בלבד ורק בנושא הטבות המכס של האירופאים. גם בנושא הערבויות מהממשל האמריקאי נדרשנו לשלם מחיר בגלל הסתייגות הממשל מהמדיניות שאנחנו מנהלים.

בשלושה נושאים אנחנו ממשיכים לחזק את התלות הלא מועילה ואפילו מזיקה להתפתחות משקית בריאה כפי שהגדרתי בראשית הדברים: סיוע החוץ והערבויות האמריקאיות והטבות המכס מהאירופאים. אם נבחן את ההיסטוריה הקצרה שלנו נמצא שהתלות הזאת קיימת ומתפתחת כבר עשרות שנים ואיננו רואים באופק אפילו את צימצום התלות. לכן עלינו לצפות להמשך הפגיעה במשק:

1. מעורבות הנושים בהחלטות כלכליות שעשויות לפגוע בכיוון התפתחות המשק הישראלי.
2. דיכוי יצירתיות, תחרותיות ומוטיבציה שעומדות בבסיס פיתוחים טכנולוגיים.

ברור גם שישנו המחיר הפוליטי-מדיני בו נגע המאמר של ח''כ ד''ר אלדד. אבל צריך להדגיש שהמחיר הזה נובע, בעיקר, מהתנהגות כלכלית. לכן, ברור שיש לחפש את הפתרון דווקא בתחום הכלכלי. אני משוכנע שבתחום הזה ניתן למצוא פתרון לדילמות הללו.

---

סוף דבר

ברור לי שבטווח הארוך של מספר שנים ניתן לפתח יתרונות עסקיים שיצרו עבורנו את הערך שמייצרות ההטבות הללו אבל בלי התלות המזיקה. ברור לי גם שזה צריך להיות חלק עיקרי של המדיניות הכלכלית. עושים זאת בדרך של ניצול הסיוע והערבויות לפיתוח עסקי והשקעות בתשתיות ולא ליעדים אחרים (כמו הגדלת הגירעון בלי הרעת המצב הכלכלי) כפי שאנו נוהגים. התוצאה תהיה תוספת משמעותית לצמיחה ממקורות עצמיים של המשק.

---