''שתי ההחלטות האחרונות של מועצת מנהל מקרקעי ישראל ..... צריכות להדליק נורות אדומות. מדובר בהחלטה בדבר הפשרת קרקעות בעסקאות מעבר, המקנות לחקלאים פיצוי גבוה מרוח קביעותיו של הרכב מורחב בבג''צ, והחלטה מהשבוע שעבר, לפיה יוצמדו לכל חבר מושב שטח מגורים של 2.5 דונם וחצי דונם למסחר, בהנחה מופלגת של למעלה ממחצית שוויו'' (שירית הרפז, שוד הקרקעות נמשך, מעריב).
המהלך שמוביל אהוד אולמרט, השר הממונה, בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה ולרוח החלטת בג''צ נשמע מאד לא תקין בעיני. הרי בג''צ, וכל בית משפט, שוקל את הטיעונים שהוא שומע על פי החוק. לכן על השר היה לשקול היטב את צעדיו בכדי לא לפגוע במעמדו של הבג''צ ועוד לא מאוחר מידי.
אותי מעניינת דוקא הכותרת ומה שבאמת מסתתר מאחוריה. מדובר בתופעה שכותרות כמו
שוד הקרקעות נמשך מציגות מסקנה מרחיקת לכת שאין במאמר מספיק בכדי לתמוך בה. אבל הציבור, לפעמים, קונה מסקנה כזו. שירית הרפז ממשיכה בניסוח טענות/שאלות שבעצם מציגה את הטיעון של
צדק חלוקתי: ''האם יש הצדקה לחלוקת נכסי ציבור לאוכלוסייה מגזרית אחת ולא לאחרת? ….. האם תושבי העיר קיבלו אי פעם מתנה דומה או אפילו פחותה ממנה?''
התשובה שלי לשאלה השניה היא
כן ולשאלה הראשונה לא, אבל. ברור שיש קשר בין שתי השאלות והתשובות להן. אין הצדקה להעדפות מגזרים באוכלוסייה אלא על פי קריטריונים ענייניים. אבל המגזר העירוני זוכה להטבות מגזריות וכבר הרבה זמן. במה דברים אמורים?
על פי תפיסתו של היועץ המשפטי לממשלה, רובינשטיין, ''…. עיקרון הבעלות הלאומית על הקרקע התייחד לו, כביכול, מראשיתו, לקרקע חקלאית בלבד, אשר הנה אך ,כפקדון, בידי המתיישב, בעוד קרקע הלאום העירוני, לא זו בלבד שאין עוררין על זכויות החוכר בה, אלא שמותר להעביר בה את הבעלות ממש!'' (מיכה דרורי, ''קרקע הלאום'' - שני אתוסים: הפרטה בעיר מול הלאמה בכפר,
קרקע, מספר 51, אפריל-מאי 2001, עמוד 1, וגם
http://www.kba.org.il/karka/igun/020721.karkaleom.doc). בניגוד לעירוני החקלאי לא יכול להעביר בעלות והוא לא ממש זכאי לחכירה לדורות כפי שהעירוני זכאי.
זאת ועוד, החוכר העירוני זכאי '' .... להינות ממלוא ערכה הכלכלי של הקרקע (גם מקום שלא שילם אותו), בעוד כל הנאה כזו של חוכר חקלאי הנה בגדר 'התעשרות'; לחוכר עירוני זכות אוטומטית לשנות יעוד קרקע לכל שימוש שהוא, בעוד הקניית זכות דומה לחוכר חקלאי הנה בגדר 'חלוקה מחדש של משאבי הציבור''' (דרורי, עמוד 2).
חשוב מאד לזכור שפיצול הזכויות בקרקע הלאום בין שני המגזרים החל כבר בשנות ה-50 ואלי קודם. על פי חישוב שהוצג על ידי יו''ר לשכת השמאים, עדי צביקל ואדווה גן-סתיו ציבור החוכרים העירוני נהנה מהטבות בערך של כ- 3 מיליארד שקלים בשנה (
ההטבות במגזר העירוני עולות על ההטבות במגזר החקלאי). במאמר שפירסמתי כאן בדצמבר,
זכויות בקרקע ופרנסה, עסקתי בהבדלים ביתר פירוט.
לאור מה שהצגתי אני חושב שהכוונות של השר אהוד אולמרט ומועצת מנהל מקרקעי ישראל הן נכונות. אבל קיצור הדרך, על רקע החלטות הבג''צ, באמצעות המנהל שכרה יצא בהפסדה. כרגיל, הפוליטיקאים אצה להם הדרך אך אין כאן ברירה אלא לעשות לתיקון ''אי הצדק'' כלפי המתיישבים באמצעות חקיקה שתשפר את זכויות המתיישבים ותשווה אותן לזכויות במגזר העירוני.
שוד קרקעות - האמנם?
