''מאז שהייתי ילד קטן, לפני כמה עשרות שנים, אני שומע שחסרים מים בישראל. בינתיים שולשה האוכלוסיה בישראל וצריכת המים גדלה מאד. ישראל הודיעה בשנות הששים שהטיית מקורות הירדן על ידי לבנון תהיה עילה למלחמה... זול יותר לשאוב מים מהכנרת ולהחריב את נופיה, אך המחסור במים כנראה לא מהווה בעיה קיומית'' (יובל רבינוביץ, 28.8.2003).
אכן, כבר מזמן, בשנת 1966, הופיעה בדו''ח מבקר המדינה התרעה על שאיבת יתר. אבל, כמו להכעיס, במקביל למתריעים היו וישנם כאלו שטענו (טוענים) שאין מחסור. הדילמה הזאת נובעת בעיקר מאי הצגת ההנחות שעליהן מבוססת העמדה בדבר המחסור במים. בהמשך ננסה להבהיר את ההנחות הללו ולפתור את הדילמה. נשקול גם נושא איכות מאגרי המים (עליים ותת-קרקעיים) שהוא בעצם חלק אינטגרלי של הדילמה.
מרבית המוצרים/המשאבים בעולם נמצאים בכמות מוגבלת - במחסור (יחסי). תנאי חשוב להקצאה יעילה של מוצרים/משאבים כאלו הוא שיזם או צרכן ישלמו את מלוא עלות היצור, כולל עלות הבאתו לשוק ודאגה להשקעה בפיתוח והתחדשות. בשוק החפשי ההיצע והביקוש לכל מוצר/משאב מוצאים את האיזון בנקודה האופטימלית באמצעות שינויים במחיר. השוק לא מקצה ביעילות מוצרים ציבוריים (public goods). אלו הם מוצרים/משאבים שהאזרח ''משתמש'' בהם אבל לא רוכש אותם לעצמו, או שהוא איננו מוכן לשלם את מלוא עלותם. מצד שני - אין אפשרות למנוע ממנו את השימוש בהם. במקרים כאלו נדרשת התערבות הממשל לתיקון של תהליך ההקצאה. הממשל מתערב בכדי לדאוג שהיצרן ישלם את מלוא עלות אמצעי היצור כולל איכות הסביבה ושזה יהיה כלול במחיר לצרכן/לקוח (
על כלכלה ותחרות חפשית).
איכות הסביבה היא משאב ציבורי שלא כל המשתמשים בו (המזהמים למשל) משלמים את מלוא עלות השימוש, או שלא ניתן למנוע מהם את השימוש. התוצאה היא זיהום ופגיעה באיכות הסביבה. גם המים הם משאב כזה שלא כל הצרכנים משלמים את מלוא עלות היצור, שכוללת את תוצאת הורדת המפלס אל מתחת לקווים האדומים (המלחה). בארץ הבעיות הקשורות במקורות המים משולבות במפגעי זיהום חמורים (
הפרטה ואיכות המים - שוב).
ישנן שתי דרכים עיקריות באמצעותן ניתן וצריך לטפל במוצרים ציבוריים. ראשית, דרך התערבות בקביעת המחיר כך שישקף את עלות היצור המלאה (שמשקף גם את כל השימושים האלטרנטיביים). לאחר שנקבע המחיר יכול הצרכן להחליט כמה לרכוש. הדרך השניה מפעילה מנגנון פיקוח כמותי על השימוש והיצור. הדרך הראשונה היא יותר יעילה וזולה כי לאחר קביעת המחיר, השוק מנהל את תהליך ההקצאה - מנגנון השוק עובד חופשי (וביעילות) לאחר התיקון. הדרך השניה לעומת זאת מצריכה מנגנון פיקוח שפועל באופן מתמיד ולכן יותר יקרה ומתערבת בהחלטות הצרכן. במקרה הזה השפעת הפוליטיקאים, ששיקוליהם קצרי טווח בדרך כלל, רבה מאד.
בישראל המדינה היא היצרן והספק הכמעט בלעדי של מים והיא מפקחת גם על הפקת המים מהמקורות הפרטיים הבודדים. גם נושא איכות הסביבה מטופל על ידי חוקים ותקנות ולא באמצעות המחיר המלא של השימוש. כאן לדעתי קבור הכלב - שיקולים פוליטיים קצרי טווח היו ועדין מעורבים מאד בהחלטות מקצועיות בנוגע ליצור ולהקצאת מים. הדיאגרמה המצורפת (צריכת המים לפי מקור), מראה שגם בעשור האחרון למרות התרעות על גבי התרעות המשיכה הצריכה לעלות עד 1998 כולל. אז מתחילה ירידה בצריכה שבעצם נמשכת עד היום. בולטת גם העובדה שעד 1998 היוו המים השפירים מעל ל- 75 אחוזים מסך המקורות.
בדיאגרמה השניה (צריכת המים לפי יעוד) ניתן לראות שהמגזר התעשיתי ממשיך לשמור על צריכה פחות או יותר קבועה אבל השימושים במגזר החקלאי קוצצו באופן חד. מאז שנת 2000 קוצצה הצריכה החקלאית בעוד 50 אחוזים לערך. הצריכה הביתית המשיכה לעלות בגלל הגידול הבלתי פוסק באוכלוסיה.
לאורך השנים היו שינויים במחיר המים לצרכן אבל בדרך כלל נשאר המחיר נמוך יותר מהעלות המלאה של היצור ולכן היה ונשאר ''לחץ'' לשימוש יתר. מאז המפנה בצריכה, 1998, היו שינויים יותר משמעותיים במחיר המים לצרכנים, בעיקר לגבי המחיר שמשלמים החקלאים, דבר שביחד עם הקיצוץ במכסות השימוש עזר להוריד את הצריכה בכלל. אבל חובה עלינו להדגיש שהמגזר החקלאי הוא זה שקוצץ. המגזר שילם את מחיר קוצר הראות של פרנסי המשק להכין מקורות מים נוספים.
מה שברור שמאז סיום הקמת המוביל הארצי בשנות ה-60 ומפעל השפד''ן (לניצול קולחי אזור המרכז) בשנות ה-80 לא תוכנן ובודאי לא הוקם מפעל רציני בכדי שתמנע שאיבת היתר והמלחת מקורות המים. ירידת מפלסים בבארות ובמאגרים תת קרקעיים אל מתחת לקווים אדומים, ולכן המלחת מקורות מים, היא תופעה די נרחבת. במקרים מסויימים אי אפשר להשיב את המצב לקדמות - נסגרים מקורו מים. בסך הכל בעשורים האחרונים יש ירידה במלאי המצטבר של מים במאגרים השונים.
נכון בשנים האחרונות, לאחר שנחצו כל הקווים האדומים בצריכה, ישנן התחלות של מפעלי התפלה. אבל ניתוח המציאות מצביע על המשכן של המגמות הבאות:
- גידול ניכר בצריכה ביתית בגלל הגידול באוכלוסיה שצפוי להמשך.
- חוסר יציבות בקצב ההצטברות של מים שפירים במאגרים עם גידול בשונות ובמרווחים בין שנים טובות.
- סכנה ממשית לפגיעה באיכות מקורות המים משפכים שונים.
פרוש הדבר שאין לנו ברירה אלא לדאוג לפיתוח מקורות מים נוספים ובהקדם. גם אם יוחלט לבטל את החקלאות כולה (חסכון של 500 מיליון ממ''ק, מים שפירים, בשנה) אי אפשר להימנע מפיתוח מקורות נוספים.
ברור שחלק חשוב מהבעיה נובע מהקצאה באמצעות מכסות שהיא פחות יעילה מהקצאה באמצעות מחיר (שתוקן). אבל עיקר הבעיה מקורה בגישה ''המנצחת'' שאין צורך להקצות משאבים לפיתוח מקורות מים נוספים. בשורה התחתונה הגישה אומרת שבמחיר מלא לא יהיה צורך במקורות נוספים למרות שלושת המגמות שתיארתי כאן (
על גורמי צמיחה). אבל הניצחון היה חלקי בלבד משום שהמחירים נשארו ''נמוכים מידי,'' גם אחרי ההעלאות האחרונות. מובילי הגישה נשארו עם חצי תאוותם בידם.
מדינת ישראל השוכנת ליד הים התיכון צריכה היתה מזמן לפתח מפעלי התפלה לאורכו כמו שנעשה במפרץ אילת שם 80 אחוזים ממי השתיה הם מים מותפלים. יותר מכך, כבר הרבה שנים ידוע שמתחת לאדמות הנגב מצויים מאגרים ענקיים של מים פוסיליים (מים שאינם מתחדשים) מליחים. אנשי המקצוע, ההידרולוגים, אומרים, שאם לא ישאבו כמויות ממשיות ממאגרים אלו ישנה סכנה של המלחת אגן באר שבע. מכאן שכדאי לשאוב ממאגרים אלו. הבעיה היא שהם עמוקים ועלויות הקידוח וההתפלה נחשבות לגבוהות מידי תחת הגישה ''המנצחת.''
אם לא די בכך שלא פותחו מפעלי מים בכדי להימנע משאיבת יתר, אז הטיפול הלקוי באיכות הסביבה בארץ ישראל, מעל מקורות המים ולידם, מסכן מאד את איכותם. דוגמה בולטת לכך היא זיהום מי שתיה בדלק מטוסים שנגרם באזור בסיס חיל אוויר ליד אשדוד. נציבות המים בדקה את הבעיה כבר לפני 17 שנה אבל רק בזמן האחרון החלו לדבר על שיקום האקוויפר הפגוע (רינת, צפריר, ''
התלוננו לפני 17 שנה'' הארץ, עמוד ב1, 20.4.2003). עם זאת, בעיות חמורות של זיהום מקורות מים קיימות בלא מעט אזורים של הארץ (
הפרטה ואיכות המים – שוב).
בתל אביב זורם הביוב לים, לכנרת נשטפת צואת פרות וישובים רבים הוקמו ביש''ע ללא טיפול נאות בשפכים.
כבר הרבה זמן אקוויפר החוף, אקוויפר ההר והכנרת סובלים מחדירת מזהמים מעשי ידי אדם. אם לא די בכך בשטחי הרשות הפלשתינאית יש הידרדרות חמורה של איכות המים והתגברות הסיכונים הבריאותיים שיצרים אתרי פסולת ושפכים לא מוסדרים (פגיעה קשה באקוויפר ההר. יש גם שפכים שזורמים בנחלים לכיוון ישראל (
אינתיפאדה, הפרטה ואיכות הסביבה).
ההנחה העיקרית שנסתרת בעמדות השונות לגבי המחסור במים היא האם מדובר במחסור לטווח ארוך או קצר ומה הוא משך הזמן בכל טווח. בטווח הארוך, כ-8 שנים, יתכן ומאגרי המים יחזרו אל מעל הקווים האדומים. אבל בתוך הטווח הקצר, פחות מ-8 שנים, יש תקופות ארוכות יותר של מלאים במצב מסוכן מבחינת אפשרות המלחה ונזקים אחרים. הדרדרות מפלס הכנרת בעשור האחרון היא הדוגמה הגלויה לכך. אבל השנה יתכן ומפלס הכנרת יחזור אל מעל הקו האדום ''העליון'' (208.9 מטרים מתחת לפני הים).
בטווח הארוך אפשר וניתן לפתח מקורות מים נוספים על ידי התפלת מי ים או מים מהמאגרים הפוסיליים בנגב. אבל תהליך קבלת ההחלטות הנוכחי לא פועל היטב ואנחנו מגיעים למצבים של שאיבת יתר שנזקים (אפילו בלתי הפיכים) בצידה. הדבר נובע מכך שההחלטות על פיתוח מקורות מים נוספים נקבעות על הגישה ''המנצחת'' שתומכיה נשארים עם חצי תאוותם בידם. סיבה חשובה נוספת היא שצרכני המים משלמים מחיר שהוא נמוך מהמחיר המלא של הפקת המים והובלתם אל הצרכן.
נדמה ששיקולי איכות סביבה בקרבת מאגרי מים לא נשקלים מספיק טוב בתהליך קבלת ההחלטות שקובע את מחיר המים לצרכן ואת קצב פיתוח מקורות מים. יוצא שזיהומים שונים גורמים נזקים למלאי המים השפירים הזמין גם אם באותו מאגר לא מתקיימת שאיבת יתר.
פתרון טוב לבעיות המים של מדינת ישראל צריך שישען על שני עקרונות. ראשית מעבר להקצאה באמצעות מחירי ''אמת,'' בכל מקטע של משק המים שאפשר. שנית, פרוק המונופול הממשלתי והפרטה של משק המים (הפקה והולכה) בדומה למה שהמליצה ועדת מנכ''לים לגבי חברת החשמל (
הפרטה ואיכות המים - שוב). כתוצאה מכך נשיג מספר מטרות:
- יוזרם הון חדש למשק המים (גם לפיתוח).
- תתפתח תחרות לרווחת צרכני המים.
- תהליכי ההפקה והאספקה יתייעלו.
- תקטן מאד השפעת המערכת הפוליטית (בעלת שיקולים ואינטרסים קצרי טווח).
מקורות נוספים:
דו''ח ועדת החקירה הפרלמנטרית
האם המחסור במים אמיתי?
