מגבלת הצריכה של מים שפירים

המים השפירים הם משאב טבע מתחדש אבל בחלקים רבים של העולם הוא נמצא במחסור. ''לפיכך פוטנציאל המים [השפירים] הזמין לשימוש האדם ראוי שיחושב לפי כמות המים המתחדשת במאגרים בכל שנה, ולא על סמך נפח המים הכולל במאגרים. מכאן שהמים העיליים המתחדשים בקצב גבוה יותר ממי התהום, הם המרכיב הגדול בסיפוק צורכי האדם'' (חיים גבירצמן, משאבי המים בישראל, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 2002, עמוד 8)¹. כתוצאה מהגידול באוכלוסיה ובשימושים נוצר מצב שהביקוש למים שפירים עולה על הכמות המתחדשת בחלקים נרחבים של העולם. לכן שאיבת היתר היא נפוצה באותם חלקים של העולם, כולל מדינת ישראל. ביטוי לכך הן ההחלטות התכופות לשינוי הקו האדום התחתון בכנרת במהלך העשור האחרון.

בחישוב הכמות הזמינה באמת צריך, כמו שהודגש במאמר, לקחת בחשבון את בעיית איכות המים (זהום, המלחה) במאגרים העיליים והתת-קרקעיים. צריך גם לקחת בחשבון את הגירעונות המצטברים. מה שחשוב לזכור ששאיבת היתר מחמירה את הפגיעה באיכות המים. מאחר וכמות המים הזמינים במקורות החלופיים (מטוהרים ומותפלים) זניחה הרי שמשאבי המים השפירים תלויים בכמות הגשמים.

בישראל נפח הגשמים הממוצע לשנה עומד על כ-‏7 מיליארד ממ''ק. מזה נאספים במאגרי המים המתוקים (עיליים ותת-קרקעיים) כ-‏1.8 מיליארד ממ''ק. עלינו לזכור שהשונות, משנה לשנה, היא גבוהה ויש רצף של שנים שחונות (בצורת) ושל שנים ברוכות. לכן עלינו לאגור מים בתקופות ברוכות כדי לא לפגוע באיכות המאגרים בשנים שחונות - כפי שקרה בשנים האחרונות ובולט במראה המתכווץ (עד השנה) של הכנרת, המספקת כרבע מצריכת המים השפירים בארץ.

בממוצע שנתי נוספים אל הכנרת כ-‏800 מיליון ממ''ק בממוצע לשנה כולל גשמים, זרימה מאגן הניקוז וממי מעיינות הנובעים בקרקעיתה. כמות זהה יוצאת מן האגם (מיליוני ממ''ק):

התאדות	280,
המוביל הארצי	380,
צריכה מקומית	60,
גלישה בסכר דגניה	80.

הקו האדום העליון הוגדר בגובה של 208.9 מטר מתחת לפני הים כדי למנוע הצפת רחובות בטבריה. הקו האדום התחתון הוגדר כדי למנוע את המלחת האגם, למנוע תנאי מחסור בחמצן ועקב כך שינויים אקולוגיים (שם, עמוד 35). בשנת 2001 הונמך הקו האדום התחתון ל-‏215.5 מטר מתחת לפני הים. הקו העליון נקבע על סמך ידע ודאי והתחתון על סמך חשש מסכנות לנזקים בלתי נשלטים או בלתי הפיכים.

בגלל פעולות אנושיות (יצירת מי שופכין וחקלאות) לאורך השנים, כולל שאיבת יתר, נפגעה איכות המים במאגרים השונים. בעצם, הכמות השנתית הזמינה לשימוש האדם נמצאת בירידה או שהעלות הממוצעת של הפקתה עולה. זאת ועוד, מסתבר ''שאפילו עתה, כשהמפלסים ירדו עד הקווים האדומים ואף חרגו מהם, לא מצליחה נציבות המים ליצור איזון בין השאיבה השנתית לבין המילוי החוזר השנתי ..... ככלל, שאיבת היתר מסתכמת ברמה של 200 מיליון ממ''ק בשנים ברוכות וברמה של 500 מיליון ממ''ק בשנים שחונות'' (שם, עמוד 235). ניתן להניח שעל ידי קביעת מחיר כלכלי (עלות) לשימוש במים ניתן לצמצם את שאיבת היתר. בכך אולי יעצר הגידול בגירעונות במאגרים אבל בעיית הגירעון המצטבר לא תפתר. לכן יש לקדם פתרונות חלופיים כמו שימוש במים מליחים, התפלת מי ים ומים מאובנים וכן טיהור מי שופכין (שבעקיפין עוזר במניעת זיהום המקורות).

בישראל עושים שימוש משמעותי במקורות מים חלופיים. מפעל השפד''ן ומפעלים אחרים לטיפול במי קולחין מספקים כבר היום כ-‏290 מיליון ממ''ק בשנה. השימוש במים מליחים (מאובנים-פוסיליים) שקיים בעיקר בנגב ובערבה מגיע לכדי 150 מיליון ממ''ק בשנה. צריכת המים באילת מבוססת בעיקר על מים מותפלים כבר זמן רב. למרות המפעלים הללו הכמות הכללית (הארצית) הזמינה לשימוש נמצאת בירידה כבר מספר שנים. לא פלא שסוף-סוף החליטה הממשלה על הקמת מספר מפעלי התפלה לחופי הים התיכון.

1. ד''ר חיים גבירצמן הוא חוקר ומרצה להידרולוגיה באוניברסיטה העברית. הוא פירסם עשרות מאמרים מקצועיים והמציא פטנטים לשיקום מאגרי מי תהום מזוהמים. מרבית החומר המתואר כאן מקורו בספר הנזכר.