  
  
  
|
 |
|
||
  מדיניות כדורי הריגה |
|||
|
|||
אין מה לעשות. אנחנו בפנים והם הורגים. אנחנו בחוץ והם ממשיכים להרוג. כל זה בכלל לא תלוי בנו אלא תלוי לצידנו. מה שלא יהיה האינטרס הפלסטיני הוא להמשיך ולהרוג בנו, בגלל מטרתם, ובגלל מדיניותם להשיג את מטרתם. הם רוצים את 'מדינת פלסטין' במקום ה'ישות הציונית' וכל המשתמע מביטויי הלשון האלה. למעשה אנחנו נלחמים על קיומנו כאן, ומלחמה זו תימשך עד להכרעה לצד זה או אחר. או שאולי יבוא איזשהו משיח ויגיד שגם לו זה נמאס ויעשה סדר במצב. אבל משיח כזה עדיין לא נראה באופק. אם תסתכלו בעברה של ישראל תמיד הגורמים העויינים לה שמרו את הסיכסוך בכותרות, במידת הצלחה כזו או אחרת, ע''י ביצוע פעולות טרור. יותר משטרור זה בה להפיל את ישראל (והרי שגם הערבים מבינים שלא די בטרור המתאבדים או ה'מסתננים' עצמו) הטרור מיועד להטמיע את רעיון המאבק ב''ישות הציונית'' בקרב הציבור הערבי בארץ ישראל, ובעיקר בממשיכיו הצעירים. משהו בדומה למה שעשו הערבים בהנצחת תופעת הפליטים, מתוך רצון לשמר את הסכסוך בכל דרך כדי לחזק את רעיון השיבה והפיכת 'פלסטין' ל''מדינת כל אזרחיה'. ומה רע ברעיון הזה אם האו''ם הקים תת ארגון מיוחד לשמירת הבעיה ואף גידולה בבתי חממות מיוחדים? הרי כל העסק הזה מכניס כסף טוב גם לאו''ם וגם למדינות ערב ולפלסטינים. שתי מתנות בעיוולת אחת! שנאמר, גם ליילל וגם לחייך ולהרוויח. התפיסה בישראל אומרת שמלחמה אינה מוסרית אלא הכרחית. כלומר, ישראל צריכה לפעול רק בלית ברירה בעקבות איומים שצומחים מולה. אם האיום הוא לא מיידי, אין צורך לפעול ולשנות. למרות, שככל שפועלים מוקדם בעניינים מסויימים כי אז צריכים להפעיל פחות כוח וכך נגרם פחות הרס. אבל לפעמים ישנה שאלת ההצדקה. האם באמת היינו צריכים לצאת ולהילחם מתוך ברירה. התפיסה הבסיסית היא שישראל נלחמת מתוך חוסר ברירה. כשמדינות ערב מגלגלים כוחות צבא לגבול וביחד (וכמובן צעדים נוספים ונילווים) אז זו עילה לתקיפה. לפעמים אפילו במצב זה לא ראוי לתקוף שמא יאשימו אותנו שאנחנו יזמנו את המלחמה (כמו יום כיפור) ואין מה לעשות, אנחנו חייבים לשלם על כך בעוד כך וכך הרוגים. כלומר, על אף שישראל יכלה לקיים מערכת גביית מחירים כל העת, היא זנחה אותם בשל הלחצים הפוליטיים, הפנימיים והחיצוניים. למשל, למצרים היה קשה לצאת למלחמה (וגם חלקית, כמו ביום כיפור) מתוך מלחמת התשה. מלחמת ההתשה היתה קשה ובעיקר היא היתה קשה למצרים. ישראל פגעה בצבא המצרי באופן סיסטמטי. רק הסכם הפסקת האש של אוגוסט 1970 איפשר לצבא המצרי להתארגן למלחמת יום הכיפורים. (הערה: הטענות כאילו סאדאת הציע שלום לישראל תמורת נסיגה מסיני דרך תוכנית רוג'רס וספיחיה אינו נכון. ישראל דרשה הכרה של מצרים בישראל ושלום תמורת נסיגה. מצרים לא רצתה. היא דיברה רק על הפסקת אש. מצב שהיה קיים בלאו הכי. לכן נכון נקטה ממשלת גולדה כשדחתה את ההצעה המצרית. אין בין הסיפור הזה לבין תוצאות מלחמת יום הכיפורים ולא כלום. כי אם ישראל לא היתה נוהגת ב'קונספציה' שלה - שלא היתה רק קונספציה של ראש אמ''ן אלא גם של דיין - כי אז מלחמת יום הכיפורים היתה בכלל אחרת ונגמרת, קצר יותר ובהכרעה מהירה וברורה). מערכת גביית המחיר ביום הכיפורים כשלה גם היא, כמו גם ההסתבכות שלנו בשלום הגליל. כנראה שישראל יודעת לעשות מלחמות - טוב, לאחרונה ראינו שגם את זה היא כבר לא יודעת כל כך - אבל לא יודעת איך לנצלן לטובת האינטרס המדיני שלה. גם כיום, למרות נקודת המוצא המדינית הטובה יחסית (תמיכה בינ''ל גורפת בישראל, כולל תמיכת מדינות ערב מסויימות) שמעולם ישראל לא התנסתה בה במלחמות, אנחנו רואים כיום את החיכוחים, התובנות, הלחצים שמופעלים נגדנו ומשנים את סביבת הויכוח של מלחמת לבנון למקומות שיכולים להיות בעוכרינו - כמו תשלום בעניין הגרעין האיראני ו/או בבעייה הפלסטינית. כך גם מול הפלסטינים. לאורך כל תקופת אוסלו טרחו הפלסטינים לא לקיים את חלקם בהסכמים. וישראל במקום לעמוד על קיומם היא כללה את אותם סעיפים שוב ושוב בהסכמי הביניים והוואיים פלנטיישנים שלאחר מכן שישראל היתה צריכה לשלם בויתורים ובתשלומים נוספים. כלומר, בכל ההסכמים האלה תמיד ישראל היתה צריכה לתת נכסים והרשאות לפלסטינים, תמורת הפרות פלסטיניות חוזרות ונשנות של הסעיפים שהם היו אמורים לקיים. אחד העניינים האלה היתה הפרסה של 'אי ההצבעה' בפרלמנט הפלסטיני על ביטול כמה סעיפים ב'אמנה הפלסטינית' שמבטלים את ישראל, קוראים להשמדתה וכו'. לאחר הטקס המוזר שהיה בפרלמנט העזתי של אז רבים בשמאל הישראלי יצאו בהצהרות של ''אמרנו לכם''. הם רק לא שמו לב שהנוסח המקורי לא שונה באמת באמנה הפלסטינית ובכל אתר אינטרנט וספר לימודים מופעיה ההאמנה בנוסח המקורי שלה. כלומר, הם כאילו הולכים בלי (לפי חורשי השלום מצידנו) אבל למעשה הם הולכים קדימה עם ההאמנה הזאת. והרבה זה 'בזכותנו' - פשוט הרגלנו אותם לעבוד עלינו בעיניים ולפסוח על יותר משני סעיפים. כי השלום חשוב מכל דבר, בטח יותר מסעיף כזה או אחר. לצערי רבים מביננו שעוסקים בדיבורים על שלום ועם פלסטינים לא בקיאים במיהם הפלסטינים, במה הם עוסקים נגדנו ומה הם אומרים עלינו. דוגמה: אנשי דת פלסטינים מסבירים כיצד צריכים להשמיד את היהודים הקופים והחזירים, המושחתים והגאוותניים. והם מקבלים את שכרם מהרש''פ שמקבל את כספו מישראל, האו''ם וה''מדינות התומכות'' (במה הן תומכות?). הם גם מחנכים את המוני הפלסטינים יום יום. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| ''תמיכה בינ''ל גורפת בישראל'' |
|||
|
|||
פרקש, אתה לא חושב שאתה קצת מגזים? וסתם, לספק את סקרנותי --- איך בדיוק אתה מגדיר ''תמיכה בינלאומית''? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ''תמיכה בינ''ל גורפת בישראל'' |
|||
|
|||
התמיכה היתה בבמהלכי המלחמה. לא הופעל שום לחץ על ישראל לסיימה משום גורם חיצוני. ישראל קבעה את לוחות הזמן של המלחמה. גם לאחר פארסת כפר קאנא, לאחר שענן התעמולה התפוגג, ישראל היתה חופשיה להמשיך ולתקוף. גם הכינוס באו''ם לא עצר אותה ואם רצתה יכלה להמשיך. אלא שגם אטולמרט הבין שהוא סתם ממוסס את הזמן בלי להגיע להכרעה והתכנס להחלטת האו''ם. צריך לציין שמצרים, ירדן, סעודיה וחלק מהנסיכויות תמכו בישראל במלחמה מהאינטרסים שלהן.גם הביקורת הפנימים שפרצה אצלן בשבוע השני של המלחמה לא שינה את דעתן ובפועל הן לא יזמו שום הפסקת אש. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| אני מסכים עם הקביעה |
|||
|
|||
שהפעם היחס לישראל היה הרבה יותר טוב מאשר בהזדמנויות דומות בעבד. אבל לראות ''אי מתיחת בקורת'' כ''תמיכה'', לא כל שכן ''תמיכה גורפת'', זה בכל זאת קצת מוגזם. | |||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי