| לפני קרוב לארבע שנים, פרסמתי כאן מאמר בשם ''הגבול השקט'' (פא''ץ, 1 לאוקטובר 2002), בו עשיתי השוואה בין המצב בגבול הצפוני אחרי הבריחה מלבנון במאי 2000, לבין המצב ששרר לאורך תעלת סואץ בתקופה שבין אוגוסט 1970 (המועד בו ישראל נכנעה ללחץ אמריקאי והסכימה לקבל את הפסקת אש במלחמת ההתשה) לבין פריצת מלחמת יום כיפור ב 6 לאוקטובר 1973.
זכיתי אז להרבה התקפות, כשהמוטיב העיקרי ברובן היה ''זה לא אותו הדבר''. עדיין מוקדם לקבוע אם ההתקפה של החיזבולה היום היא חידוש המלחמה בגבול הצפון, או שבשלב זה מדובר עדיין רק בארוע בודד. אבל ממה שהתפרסם עד עתה ברור שבדבר אחד צדקתי בהשוואתי, כמו המצרים בשנות השבעים, הערבים בלבנון נצלו את תקופת השקט ששרר שם מאז שנת 2000 להתארגן ולהכין תשתית ללוחמה מחודשת נגד ישראל, בעוד שבישראל שקטו על השמרים.
בשלב זה, תגובת ישראל, בייחוד האיומים של אולמרט וחלוץ על ''החזרת המצב בלבנון עשרים שנה אחורה'' לא משכנעת במיוחד. מתקבל הרושם שהערבים לא מתרגשים מכל הדיבורים האלה כי הם יודעים שכמו אביו של הרשל'ה, עליו ספרתי במאמר אחר כאן, בסופו של דבר אולמרט ילך לישון רעב.
כדאי גם לשים לב לטקטיקה בה הערבים נוקטים: התקפה על מטרה מוגדרת בשילוב של מארב הממתין לכוחות החילוץ/סיוע וגורם את עיקר האבדות. זו היתה שיטת הפעולה שצה''ל נקט בה במידה לא מבוטלת של הצלחה בתקופת פעולות התגמול בשנות החמישים. הערבים למדו מה שהוא בתקופה שחלפה מאז. קשה לאמר את אותו הדבר על צה''ל. |