|
נכון ציין כותב המאמר שהיחיד האנושי הוא המקור של כל הקידמה. כפי שהראתה הפילוסופית אין ראנד בספרה ''כמעיין המתגבר'' ביחיד היצרני נמצאים כוחות היצירה אשר מניעים את כל התרבות קדימה. מדובר באמת עובדתית, הנכונה לגבי כל ההסטוריה האנושית, שכדי להגיע אליה צריך רק לצבור עדויות הנובעות מאבחנה במציאות: אנחנו אף פעם איננו נתקלים בשחבה קולקטיבית או באמצאה קבוצתית - הרעיונות החדשים מבזיקים תמיד בדעתו של יחיד.
הקשר בין ''מעולים'' ל''מועלים'' איננו לגיטימי. זה קשור יותר לרעיון שהמעולה נמצא בעליה. מה שכן רלוונטי הוא התסמונת המתוארת בפרשת מוצרט וסליירי, או ''אמדאוס'' שבה מתוארת מערכת יחסיו של הבינוני והמעולה. הבינוני הוא תמיד הסכנה הגדולה למעולה מכיוון שנראה לו שהמעולה הוא אויבו. לכן הפתרון הוא בחינוך החברה לראיית היחיד כמפתח להתקדמות ותפיסת היחיד המעולה במיוחד ככרטיס לחיים טובים יותר.
פעם שמעתי פסיכולוג מרצה על כך ש''אני ד' אלוהיך'' ניתן להבנה כ''יש צורך לראות את ה''אני'' כערך גבוה''. אני חושב שזה רעיון רציני שכדאי לכל האנושות לקחת ברצינות רבה, כדי לקדם את עצמה בעתיד.
בביה''ס לפילוסופיה קלאסית למדתי על שני מודלים של פירמידה חברתית: האחד, שלילי, הוא זה שבו האנשים ניצבים זה על גבי זה וכמובן, לפיכך, שכל המבנה רופף ומעמדם של העומדים בקומה הגבוהה ביותר נמצא באיום על ידי אלה שנמצאים בקומות התחתונות. השני, החיובי, הוא זה שבו הכל נמצאים בשתי רגליהם על הקרקע והגבוהים ביותר - המעולים - נמצאים במרכז ונותנים השראה ותמיכה לכל השאר. |
היחיד
