|
טל יקרה, זה שאת טובה במילים זה לא חדש, והפעם התעלית על עצמך. מי כמוני מזדהה איתך. רק לי קשה יותר למצוא את המילים . כל מה שאכתוב כל מה שאומר ישמע נדוש. הרי כל כך הרבה חיילים נפלו על הגנת המולדת, כולם צעירים, כולם מבטיחים וכולם הכי טובים. ובכל זאת מצאת מילים לבטוי הצער האישי שלך.
אני לא בטוחה שאת יודעת, אבל גם לי היה אח שנהרג במלחמת סיני ב-1956. הייתי בת 11 בלבד, ושלוש שנים אחרי זה נפטר אבי מצער, נותרתי ילדה בת 14 עם אמא שבורה ומחוצה שסרבה להרים את הראש ולהסתכל על החיים. אבל מה לעשות, החיים חזקים וחייבים להמשיך. לא הפסקתי לחיות בגיל 14, אלא מצאתי בעצמי תעצומות שלא ידעתי שישנן בי. אף אחד לא האמין שהילדה המפונקת והחולנית תתגבר. והנה ההוכחה.
לאחרונה אפילו התמסרתי לענין ההנצחה ולא להסתפק באתר ההנצחה של משרד הבטחון. וזה נותן סיפוק אדיר.
מתמי |
התמודדות
