  
  
  
|
 |
|
||
  גדול הכאב ואין נחמה |
|||
|
|||
אין נחמה על אבדן חיי אדם, ולכן בבקור של ניחום אבלים, נפרדים מן האבל באימרה: ''נחמתך משמים'' או ''מן השמים תנוחמו'', אצל הדתיים נוהגים לומר: ''המקום (האלהים) ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושלים''. עיקרו של דבר, כל האמרות הללו באות לומר, שאין נחמה על דאבדין ולא משתכחין. אפשר לומר שאין בית בישראל שלא חווה את השכול. ורק מי שחווה זאת באופן הקרוב ביותר, מכיר את תחושת הנפילה, כמאמר חז''ל: ''מאיגרא רמא לבירא עמיקתא''. אני יכול לומר שגורלי שפר מגורלך. הייתי בן שנתיים וחצי כאשר אבי-מולידי נתבקש לעבור לשרת בטול כרם, כשליח של הש''י (שרות הידיעות של ההגנה בימים ההם). הימים היו ראשית ימי המאורעות 1936 - 1939. אבי אז היה שוטר במשטרת המנדט, ויום אחד הוא התבקש להעתיק את מרכז חייו לעיר הערבית. אבי לא הבין את פשר הבקשה, שבאה מפיו של קצין יהודי במשטרה. אבי ענה לו: ''אתה גוזר עלי גזר דין מוות'', כי אני אהיה שם היהודי היחידי. הקצין המשיך והסביר לאבי שלרגל המאורעות, אנו זקוקים לעינים ואזנים על הדרך בין תל-אביב לחיפה. בימים ההם, הדרך מתל-אביב לחיפה עברה דרך פתח-תקוה, ראש העין וטול כרם. סופו של דבר אבי השתכנע לעבור. אחרי הכל עלינו ארצה כדי לבנות מדינה יהודית, ויש משימה שרק אני יכול לעשות, אז מצווה עלי לעשותה. כך אמר אבי לאמי הבוכיה. אבי עלה ארצה במסגרת ''עלית הנוער והחלוץ'' שהבריחה לארץ נוער יהודי מביירות ודמשק. אבי היה יליד דמשק. ערבית היתה שפת-אם בעבורו, והיה לו גם יתרון נוסף, שהוא הכיר את מנהגי והערבים והמסורת שלהם. הקצין הציע לאבי לעשות תרגיל כדי להסיח את החשד ממנו. ''כל יום ששי בצהרים, לך למסגד ו''תתפלל'' יחד אתם. וכך איש לא יחשוד בך''. על כך השיב לו אבי, שהיה אדם מאד דתי: ''בשום פנים ואופן לא.'' לשאלת הקצין מדוע לא, השיב אבי: ''לא תשתחווה לאלהים אחרים''. בתפילה של המוסלמים חייב המתפלל להשתחוות שלוש פעמים במהלך התפילה. שנה וחצי העניינים התנהלו על מי מנוחות, עד שרצחו אותו במרכז העיר. אמי סיפרה לי, כי שנה וחצי היא חיה בבית סוהר - לא העזה לצאת מן הבית. המחיר של השחרור מן הכלא, היה אבדן אהובה הצעיר. אבי נרצח בגיל 33, ואנכי הייתי בגיל 4 שנים. | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי