| למעשה חבצלת חייתה איתי כמעט שנה בשנת 82 בדירתי שבתל-אביב. היא היתה בחורה מוכשרת ביותר, וכל בוקר הייתי מוצא דף כתוב על שולחני בו כתבה את מחשבותיה. החומר היה כתוב היטב ובכשרון ניכר. ''התמסרות'' ניכתב כולו על ידי חבצלת, זהו סגנון כתיבתה המובהק, ולפנחס שדה אין יד ורגל בכתיבת הטקסט. חבצלת היתה בחורה בעלת הומור רב, והיינו ממציאים ריקודים מצחיקים למילות פרסומות שרווחו אז כמו ''בוא והכנס לסניף, פגוש את הדיסקונטאים''. היא אהבה מאד את החיים ונהגה ליזום שיחות עם אנשים שונים ברחוב שניראו לה מעניינים. למשל, בתלמיד ישיבה שפגשנו בקיוסק היא היתריסה: למה אינכם מתגייסים לצבא? וזאת כדי לגררו לשיחה. ולא שהיה איכפת לה מהנושא. על מלחמת לבנון אז היא אמרה בחיוך ש''הישראלים מכניסים בתחת לפלשתינאים והפלשתינאים מזיינים בתחת את ההישראלים''. ההתייחסויוןת לכל עניין המדינה והממלכתיות היו הומוריסטיות, בבחינת עניין שולי לחלוטין שכל מיני אימבצילים מתייחסים אליו ברצינות תהומית.
רזיה אגב אינה בת דמותה של חבצלת. בתקופה בה היכרתיה היא כבר היתה די שמנמונת ובוגרת וחכמה, וניראתה כאיזו אינטלקטואלית או סופרת מצריה מלאת רוח חיים ותוססת וגם בעלת חום אישי רב. אך רזיה (מלשון רז יה דהיינו סוד האל) אותה תיכוניסטית הרואית היתה בוודאי מסוג דמותן של הצעירות האליליות בעלות השער הבהיר העולות בספריו האחרים של שדה - אלילות צעירות בנות דמותה של אלת הטבע. אלה היו לשדה ממבחינת מחוז כיסופים אידאלי. חבצלת לחלוטין לא היתה בת דמותן ולא היתה בה כל הרואיות. בתקופת התאבדותה היא יצאה עם אדם בן גילי, ניסן, בוגר החוג לקולנוע שהיה מרצה ב''קמארה אובסקורה''. היה זה אדם קל דעת, שיינקינאי מזדקן וחסר אחריות, והוא הלך ונטש את חבצלת, ואז היא אושפזה בבית המשוגעים אברבנאל, קיבלה תרופות לא מתאימות שהביאו למין פריחה משונה על פניה, ויום לאחר שהוא עזב אותה, בעיצומו של האישפוז בשלב בו החלה לחזור לביתה, היא התאבדה. דומני שאנשים בני העדה התימנית שראו בחבצלת בת יקרה של העדה הזאת, מאשימים את שדה בעיקר על כך שהוא לא נשא אותה לאשה בשנת 71 או 72, אלא סחרר את ראשה בהשתייכות לחוגי האליטה הספרותית ואז נטש אותה לגורלה, לאחר שהישקיעה בו כל כך הרבה מנישמתה. |