|
איני מתימר להשיב במקום אריה פרלמן אבל אעיר על נסיוני בשיחות עם 'ערבים'.
אני מוצא אצלם 'לוקל - פטריוטיזם' חזק - הזדהות עם עיר - לא מדינה - יחד עם הרגשת 'ערביות'. כך בעירק תושבי מוסל, עיר הולדתי, רואים עצמם טובים מתושבי בגדד ולהפך ומדגישים את מוצאם. בן העיר יגדיר עצמו 'מסלאוי' בראש וראשונה ולא 'עירקי', וכן 'נג'פי' , בן העיר נג'ף וכמובן שיעי, וכדומה. באותו אפן יש עוינות כמעט בין תושבי חלב לתושבי דמשק בסוריה ובין תושבי טריפולי לבנגאזי בלוב. אם תשמע מישהו מגדיר עצמו 'מצרי' - הרי זה כדי להדגיש התרחקות מן הלאומנות הערבית, מצריות הקודמת לערביות.
בג'נין מבחינים בין התושבים המקוריים של העיר ובין 'הפליטים ' ולשכונות שהם גרים בהם קוראים 'מחנות פליטים'. איך אפשר לאנשים שגרים באותה הארץ 'פליטים' - אלא אם אין מושג של ארץ ושל לאומיות נפרדת, כל אחד הוא בן עירו ומחוץ לעירו הוא פליט. והמשג פליט אינו מתקשר להיות האיש חסר בית - כי גם כשיש לו בית הוא נקרא תושב 'מחנה פליטים'(אבל אין אנו קוראים לשדרות עיר פליטים מארץ ערבית - מרוקו - שהערבים מוסיפים לרדף אותם גם לאחר שנמלטו לישראל).
הרשה לי גם שאלה אליך - האם מצאת באיזה שהוא מקום הבחנה אצל הערבים בין כבוש 1948 ובין כבוש 1967 ורואים כי הראשון לגיטימי והשני אינו לגיטימי? האם תושבי חיפה ויפו ועכו שנמלטו לעזה רק מתנגדים לכבוש עזה ב 1967 או מבקשים לחזר לעריהם, אחרי שישמידו אותנו? |
תגיד אריה
