  
  
  
|
 |
|
||
  הילד האלים |
|||
|
|||
הילדים האלימים אינם הילדים ''ההם''. הם אינם בהכרח ממוצא סוציואקונומי נמוך. הם אינם בהכרח עולים חדשים מאיזו מדינה נידחת מחבר העמים. או מאתיופיה. הוריהם אינם בבית הסוהר. אמהותיהן אינן בהכרח חד הוריות. הם אינם בהכרח לקויי למידה או מתקשים. אלה הם הילדים של כולם. של כולנו. האלימות שלהם איננה תוצר של תלאות החיים. גם לא של עוני ומחסור. האלימות הזו היא תוצאה של פינוק יתר והעדר גבולות, וכולנו, כולל הכותב חוטאים בכך כהורים. לא ארחיב כאן את היריעה על סיבות אפשריות של השפעות השואה על החברה הישראלית, או על פינוק היתר בעולם המערבי (שאינו מגיע לקרסוליים של ישראל). רק על הדוגמה הבאה: ילדי ישראל נוטים ללכת לישון מאוחר. ההורים אינם מאושרים בדרך כלל מעובדה זו, אך זוהי עובדה קיימת. והנה קמה המחנכת הראשית - שרת החינוך ונזעקת על מחסור בשעות שינה אצל התלמיד הישראלי. ומה תרופתה? במקום לשים גבולות, ולנסות להעביר חקיקה המגבילה, בדומה לכמה מדינות בארה''ב את השעות בהם מותר לנוער להסתובב ברחובות - היא הולכת לקראתם ומבטלת את שעת ה''אפס''. ופיתרון זה הוא המאפיין של החברה שלנו. אין כללים, אין גבולות, יש גיבוי בלתי מוגבל. וכשכבר מגיעים למקרה קיצוני של שלימות, האוריינטציה של החברה הנפלאה שלנו היא לרחם על התוקף. תמיד על התוקף, אף פעם לא על הקורבן. | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי