|
יכולת פוליטית להשמיד את הארמייה השלישית לא היתה לנו. תעיד על כך העובדה שאנו נענינו לדרישה האמריקנית. אבל הנושא הזה - של נסיון אמריקני להיות ניטראלי בינינו לבין הערבים - אינו חדש.
כאשר בן-גוריון נדרש על ידי אייזנהואר לסגת מייד מסיני ב- 1956, תחילה ב.ג. התנגד. הוא נימק את התנגדותו בכך , שהמצרים ישובו לסורם ויפעילו פידאינים נגדנו. אייזנהואר התעקש, הוא גם פחד מהאיום הרוסי, אבל הסכים, בתמורה, לתת ערובות.
כאשר בשנות הששים הראשונות, חזרו הפידאינים לפעול - והם פעלו ביתר מרץ - והגיעו עד לשכונת אפרידר באשקלון, פנינו לאמריקנים ותשובתם היתה לקונית: O.K. you would not wage a war for that. אבל אותו המקרה חזר על עצמו, לאחר הסכם הפסקת האש עם מצרים ב- 1970. המצרים התחייבו לא להזיז אל עבר התעלה שום דבר - בעיקר לא סוללות טילים. והנה הם עשו זאת. כאשר פנינו לאמריקנים בענין זה, קבלנו את אותה תשובה לקונית שנזכרה לעיל.
אינני זוכר מתי, לפני מי''כ או לאחריה, כאשר עלה הנושא בשיחה עם האמריקנים, מישהו ממשרד החוץ שלהם אמר בערך כהאי לישנא: זה נכון, אבל אתם לא התעקשתם מספיק כדי לשכנע אותנו בצדקתכם.
אבל אנו לא לומדים מהנסיון, ולא מפיקים לקחים. אנו מחכים לפז''ם, ולקידום ולתפקיד הבא = לשרוד ולטפס במעלה ההירארכיה.
היחיד שהפיק לקחים, היה זה ראש הממשלה לוי אשכול. בתקופת ההמתנה שלפני מש''י, כאשר הגנרל וייצמן ניסה בעוורונו הפוליטי לאנוס את לוי אשכול לצאת למלחמה בטרם עת (הוא זרק לו את דרגות האלוף על השולחן). אמר לוי אשכול: אינני רוצה שיקרה לי מה שקרה לב.ג., שיגידו לי מייד לחזור הביתה. לכן צריך למצות את המהלכים המדיניים עד תום. הם נתנו ערבויות - בבקשה שיפרעו את השטר.
בל נשכח, בן-גוריון שירת בצבא הטורקי והגיע לדרגת רב-טוראי. לוי אשכול גם זה לא היה לו. איך כולם לעגו לו - בעיקר הבראנז'ה הצבאית - אבל ההיסטוריה הוכיחה שהוא היה הגדול מכולם. |
שאלה
