| שפה היא תופעה דינמית ומשמעות מילונאית של מלה איננה פורשת את כל היבטיה, בייחוד אם למלה יש שימוש רחב בשיח התרבותי.
עד לפני עשרים וחמש שנים כמעט לא השתמשו במלה ''לקח'' בשיח הישראלי. באותה תקופה בערך התחלתי לפרסם, במאמרי ובהרצאותי, את הטענה ש''צה''ל אינו מפיק לקחים''.
שותפי, סגן אלוף אריה טפר-עמית ז''ל, שהיה גדול המפקדים הטקטיים בתולדות ישראל (פוצץ את גשר אלנבי ב- 1946, הציל את הגדוד ה- 6 של הפלמ''ח בקרב שיירת נבי דניאל, ב- 1946, היכה את סורים בקרב תל מותילה ב- 1951 ועוד) טען שאני המצאתי את המושג ''הפקת לקחים'' במובן שעד אז כמעט לא דברו על כך בישראל.
בעשרים וחמש השנים שחלפו מאז התעמקתי מאוד בנושא והגעתי למסקנה שאין עדיין בידי בני אדם כלים להפיק לקחי אמת משום שאין הם מבינים את המציאות ההתנהגותית הבנה מספיק עמוקה, כדי שיוכלו לעשות זאת כמו שהם יכולים להפיק את לקחי עישון הסיגריות.לידל הארט כתב את זה בספרו: ''הלקח העיקרי של ההיסטוריה שאיננו מפיקים ממנה לקחים'', וברברה טוכמן כתבה את זה ב''מצעד האיוולת''.
מטעם זה אנחנו נמצאים בתחום זה, בעידן הפרימיטיבי של ההתפתחות, שבו כל אדם והלקחים שלו כמו שכל אדם והאמת שלו. אהרון ברק ולקחיו בפרשת רצח רבין, ברי חמיש ולקחיו, מיכאל ברונשטיין ולקחיו, נתן גפן ולקחיו ומשפחת רבין ולקחיה וכו' וכו'.
מסקנה: השימוש במושג ''לקח'' הוא רטורי, ומבחינה זאת אנחנו נמצאים בתקופה הסופיסטית, הקדם-סוקרטית, של הבנת הלקחים וכיצד להפיק אותם. הדברים אמורים גם לגבי לקחי השואה, גם לגבי לקחי רצח רבין, גם לגבי לקחי ''הסכם אוסלו'' והרשימה כמעט אין סופית. |