החזון של עינת וילף

עינת וילף היא בחורה שאינה מאמינה בהחזקה בדעות ''אופנתיות''. לא איכפת לה שהאידיאולוגיה האופנתית כיום בקרב המוני הצעירים בעולם ובישראל היא האנטי גלובליזם. מבחינתה הגלובליזם הוא דווקא רעיון טוב, שיוסיף רק לחופש של היחיד וליכולותיו השונות.
אבל היא עוד מוסיפה חטא על הפשע ומעיזה לחשוב על חידוש החזון הציוני, השנוא כל כך על אותם אנטי גלובליסטים, עם כל זאת שהם צורחים בעד מדינה לפלסטינאים המדוכאים אבל שואפים לעשות הכל כדי למנוע מדינה כזאת מהיהודים.

עינת וילף פירסמה לאחרונה את הספר ''מקימים, לוחמים ואנחנו'' (הוצאת דניאלה דינור, 2003), שהוא בולט מאוד במדפים המלאים וגדושים בספרי בישול ורבי מכר על מורות לסביות ונישואין מתפרקים. זהו ספר החזון הציוני הראשון מזה שנים, והראשון מזה שנים רבות שלא ניכתב מנקודת פסימית מדוכאת אלא מציע אפשרות שאולי יש ליהודים ולציונות עתיד בארץ הזאת, ואפילו עתיד מפואר, אם רק נרצה בכך.

בספר מתארת וילף את בני דורה, שבאו לעולם שבו כבר היו אידיאולוגיות וחלומות שלכאורה הוגשמו.

היא מתארת בספר את עצמה, ילדה ישראלית מבית טוב, שגדלה בבית ספר ממלכתי על ''מקראות ישראל'' והחזון הציוני המסורתי, שבוטא בהם על גיבוריו החלוצים והחיילים. בהמשך היא מתארת כיצד, בשלב כלשהו, התהפכו היוצרות ובני דורה מצאו את עצמם לא כיורשי גיבורי התנ''ך וממשיכי החלוצים, אלא ככובשים המשרתים בשטחים ונאבקים באינתיפאדה. מאבק שהתיאור הישן של ''מעטים כנגד רבים'' שוב אינו מתאים לו.

כפי שוילף מתארת זאת, בני דורה מצאו שכתוצאה מהשבר העמוק באידיאלים והמציאות הקשה, לא נשאר להם לכאורה בשביל מה לעמול ולחלום. כתוצאה מכך נראה שנשאר להם רק חיפוש חסר תוחלת אחרי חזון חדש בתוך חלל ריק מלא בתחושת יאוש. השבר הגדול לאחר רצח רבין וכישלון תוכנית אוסלו רק מוסיף תחושת היאוש לאחר תקוות כה גדולות בשנות התשעים, כאשר בני דורה חשו שלראשונה העולם ''נפתח'' עבורם. אך כעת, עם האינתיפאדה השניה, הוא ''נסגר'' מחדש.

אבל זוהי טעות, היא מדגישה. יש עוד חזונות גדולים שצריך ואפשר לממשם, וזוהי משימתו של הדור הזה, שהיא משמשת מעין דוברת שלו. בספר היא מנסה לשרטט מעין קווי מתאר לחזון חדש כזה, לדעתה האתגר המרכזי. וילף טוענת כי לאמיתו של דבר, בניגוד למקובל לחשוב, אין לראות בבני דורה רק אוסף של אנשים שמסוגלים לחשוב רק על עצמם. אלה הם אנשים עם אנרגיות עצומות החבויות בהם ורצון עצום להפעילן למען מטרה חיובית כלשהי. הם מחפשים ביאוש מטרה ורעיון כלשהו. עינת וילף מנסה להציע להם מטרה כזאת. מסקנתה זאת של וילף, עם כל היותה מפתיעה ולא מקובלת, דומה מאוד למסקנות שאליהם הגיע לאחרונה המסאי אסף עינברי במאמרו החשוב ''דור הקריסה'', כך שנראה שהיא אינה היחידה שחושבת כך.

עינת וילף היא בחורה צעירה. צעירה מאוד בשביל לכתוב ספר כזה, שהוא מדהים ממש בכך שנכתב בידי מישהו מבני גילה, שהרי אלה יעדיפו תמיד לכתוב עוד רומן מיוסר על סקס בעיר הגדולה או קובץ סיפורים בנוסח אתגר קרת. היא, בכל אופן, קצת שונה. היא סיימה בהצטיינות תואר שני למנהל עסקים בניו יורק. לאחר מכן עסקה ביעוץ איסטרטגי. אלא שבניגוד לרבים אחרים היא החליטה לא להישאר בחו''ל ולפתח שם קריירה. היא חזרה לארץ מוכת הפיגועים והאסונות הכלכליים שלנו מתוך רצון לשנות, והפכה לעוזרת של יו''ר העבודה שמעון פרס ולאחת הפוליטיקאיות הצעירות והבולטות כיום במפלגה זאת.

להלן ראיון קצר שנערך בידי כותב שורות אלה עם עינת וילף:

שאלה: עינת וילף, מה את עושה כיום?
תשובה:אני מנכ''לית הקרן לנאנו-טכנולוגיה, שאותה יזם שמעון פרס. הנאנו-טכנולוגיה היא טכנולוגיה חדשנית ביותר, שלדעת פרס יכולה להביא הישגים רבים לטכנולוגיה הישראלית, והוא מעוניין להפוך את ישראל לשחקנית מובילה בתחום זה. היום זה ה''בייבי'' שלו, כמו שהאנרגיה הגרעינית והכור היו בעבר, ומתפקידי למצוא לכך משקיעים מקהילות יהודיות בחו''ל וכו'.

שאלה: ואת מאמינה כמוהו שבכך נמצא העתיד?
תשובה: אולי אינני בטוחה בכך לחלוטין כמו פרס, אבל זהו נושא מרתק שלדעתי יש לו פוטנציאל עצום.

שאלה: האם את רואה לעצמך גם עתיד בעולם הפוליטי?
תשובה:בהחלט כן. אני חושבת שמן הראוי שכמה שיותר אנשים מוכשרים יכנסו לפוליטיקה על מנת לשנות ולא ישאירו אותה בידי ה''מאכערים'' והמושחתים למיניהם. אבל אני מודעת היטב לכך שברגע שאני נכנסת לשם זה מאבק ואני יודעת שזה לא יהיה קל.

שאלה: האם לא היה המקרה של שלמה בן-עמי, אדם מוכשר מאוד מתחום האקדמיה, שגם הוא נכנס בקול תרועה גדולה ועם ''חזון חדש'' למפלגת העבודה והכל ציפו שאולי ישיג לבסוף את הנהגת התנועה, ונעלם לבסוף בקול ענות חלושה בלונדון? האם אינך חוששת שזה יקרה גם לך?
תשובה: לבן-עמי אסור היה לעזוב את המפלגה. הוא גרם נזק עצום בכך שנתן דוגמה שלילית לאנשים חיוביים רבים שהיו יכולים להצטרף ולתרום גם הם. בתור מי שלא יכול היה לעמוד בלחצי הפוליטיקה, הוא היה חייב ''לסתום את האף '' ולהמשיך בפעילות מפלגתית פוליטית ויהי מה. רק כך אפשר להביא בסופו של דבר, אולי, לשינוי.

שאלה: נעבור לספרך. זהו בהחלט ספר יוצא דופן באקלים התרבותי והלאומי הנוכחי בכך שאת מנסה להציע דרך חדשה וחזון חדש, דבר שנעשה עד כה רק בידי פוליטיקאים ידועים ומנוסים מועטים בלבד, כמו פרס וביילין, ואנשים ידועים מבחוץ, כמו בן עמי. מהו בדיוק החזון החדש הזה שלך?
תשובה: קודם כל עלי להסביר שאני לא בדיוק מציעה חזון חדש מגובש כמו צעדים לחזון כזה. אני בהחלט מקווה שהספר הזה יפתח דיון חדש ונוקב בנושא כזה כמו שהיה למשל קרב האינטלקטואלים היהודיים בסוף המאה ה-‏19 ואז אולי יכתוב מישהו ספר קטן ודק שיכלול את אותו חזון שיפקח את העיניים לכל.

שאלה: משהו כמו ''מדינת היהודים'' של הרצל?
תשובה:כן. כדאי לציין שקשה מאוד ליצור חזון חדש כזה, כפי שאני יודעת מעבודתי בתנועת העבודה. שם כל ניסיון ליצור מצע אידיאולוגי חדש הוא קשה כקריעת ים סוף. קשה מאוד למצוא רעיונות חדשים ומוצלחים שישמשו כבסיס למצע כזה. אני יודעת שאני בהחלט יוצאת דופן בין הפוליטיקאים כיום בכך שאני מנסה להציע חזון כזה. מצד שני, לדעתי פוליטיקאים לא צריכים כולם להיות אנשי חזון; יש כאלה שמתאימים לעסוק בביצוע או בניהול. אנשי חזון ואידיאולוגיה הם תמיד מועטים. אבל, כאמור, הייתי שמחה אם היו יותר מהם.

שאלה: אבל האם את מאמינה שכיום, בעידן הצפת המידע, כאשר אנחנו מוצפים בכל כך הרבה שטויות ופירסומות מכל כיוון, גם אם יופיע חזון חדש ומבריק כזה הוא ימשוך לעצמו תשומת לב?
תשובה: אני מאמינה שאם יופיע חזון כזה אז אנשים ידעו להכיר בערכו לעומת כל התפלות שמסביב.

שאלה: האם את יכולה לתאר בכמה מילים את הבסיס לחזון שלך?
תשובה: אני חושבת שהיתרון של היהדות ומה שהביא לשרידתה במשך אלפי שנים היה יכולתה להמציא את עצמה בכל דור או בכל כמה דורות מחדש, וכך להתאים את עצמה לתנאים המשתנים, והציונות היא לדעתי ההמצאה החשובה האחרונה של היהדות בדורנו. שתיהן צריכות להמציא את עצמן מחדש שוב כדי להתאים את עצמן לתנאים ששוב משתנים סביבנו וזה לדעתי הכיוון שבו אנחנו צריכים ללכת כיום. ואני מאמינה שיש בדור הצעיר שלנו הכוחות הדרושים על מנת לעשות זאת. יש רק לתעל אותם בכיוון הנכון עם הצגת היעד שיעורר בו את האנרגיות הרדומות.

שאלה: את כותבת ''האתגר המרכזי של הדור שלנו...הוא לתת מענה ראוי לשאלה 'מהו הדבר שבשמו קיימת מדינת ישראל?'...עלינו להפוך מחדש את מדינת ישראל למדינה שאנו בוחרים בה, שאנו מאמינים ויודעים מהו הדבר שלמענו אנו רוצים לקיימה''. דברים כדורבנות, אבל האם לך יש תשובה לשאלה הזאת שאת מציבה בספר?
תשובה: רק באופן כללי ובסיסי מאוד. וזהו דבר שאני מהרהרת עליו בעצמי ומחפשת לו תשובה. לדעתי צריך לתת הגדרה רחבה יותר ליהדות ולמצוא מכנה משותף רחב יותר לכל מי שירצה לחיות כאן, וההגדרה המשותפת לא תוכל להיות גזעית בלבד. האנשים שיחיו כאן בעתיד כישראלים וכיהודים, כולם ירגישו שהם תורמים ומקבלים בהתאם לתרומתם ולא בהתאם לסקטור ספציפי שהם שייכים אליו. אני מתנגדת לסקטוריאליות של הרב תרבותיות. ולדעתי יש צורך באליטות שנותנות ומשרתות ומקבלות תמורה בהתאם לתרומתן, שכן אחרת אף אחד לא ירצה לתרום.
אחת הבעיות כיום היא שנראה שנציגי ופעילי הציונות מנסים לענות על השאלות של אתמול ולא על אלה של היום ושל מחר וזה דבר שצריך לשנותו.

שאלה: האם את מאמינה שעדיין נשאר כוח בחזון הציוני בעולם המורכב שלנו?
תשובה: לא כפי שהוא היום. הוא צריך לעבור שינויים שונים, אבל בהחלט לדעתי יש לו מקום. הוא בהחלט עדיין רלוונטי ויש לפעול למענו. אני חושבת שתופעת ''שבירת המיתוסים'' שהייתה כה אנדמית בשנות ה-‏90 הייתה הרסנית יותר מחיובית. בסופו של חשבון, היא לא השאירה אחריה שום דבר חוץ מתחושה של ריקנות, והיא הייתה, בין השאר, התוצר של אנשים שהרגישו שהם רוצים לתת אבל לא נותנים להם, שהרגישו כתוצאה מכך לא שייכים. לדעתי לכל האנשים האלה יש האפשרות לתת למדינה ולחברה ולא רק לקבל.

שאלה: האם נתקלת בתגובות חיוביות על הספר ועל הצעותיך?
תשובה: כן ולא מעט. גם מחוגי הימין והימין הדתי שהרגישו קרבה להרבה דברים שאני טוענת בספר.
כבר נתקלתי באנשים שציפו ממני לתת תשובות על כל מה שאפשר כאילו שהייתי ''גורו'', אבל גם אני מחפשת תשובות ובהחלט שמחה לקבל רעיונות חדשים שיקדמו אותי/אותנו בדרך אל היעד של חזון ציוני עדכני למאה ה-‏21, חזון שיתן לנו לראשונה מזה שנים רבות את הזכות לאמר בקול צלול וברור את המילה ''אנחנו'' ולא רק ''אני ,אני ,אני''.

קישורים:
האתר של עינת וילף הקרן לנאנו-טכנולוגיה מאמרים של עינת וילף ראיון עם עינת וילף עוד על עינת וילף פוליטיקאים ישראלים כעתידנים ''דור הקריסה'' מאת אסף עינברי