|
האפיפיור גילה עיניין בנושא וזכה לצפות בסרט בהקרנה פרטית בוותיקן. ללא כל התייחסות לצד האומנותי או להשלכות שיכולות להיות לסרט על דעת הציבור, תגובתו של האפיפיור אחרי שראה את היצירה, כפי שנמסרה מפי דוברו, התמצתה במשפט אחד קצר ''כך אכן התרחשו הדברים'' (It is as it was). עבור העולם הקתולי יש בכך משום מתן הכשר של הרשות העליונה ביותר לאותנטיות ההיסטורית של הסרט.
יש כאן שני היבטים מעניינים. האחד קשור ליחסים שבין מל גיבסון והכנסיה. כפי שציינתי במאמרי, מל גיבסון משתייך לכת קיצונית קטנה בתוך הכנסיה הקתולית שכופרת לחלוטין בלגיטימיות של האפיפיור הנוכחי ובזו של השניים שקדמו לו. הכנסיה הקתולית בדרך כלל איננה מתייחסת בסובלנות לכתות ממין זה. גם אם לא ננקטו צעדים לנידוי (Excommunication) פורמאלי של הכת, בעבר יצירות של אנשים שהתבטאו בצורה פחות חמורה מזו של גיבסון, הוכנסו באופן אוטומטי ל''אינדקס'' – רשימה של יצירות האסורות בקריאה או בצפייה על כל המאמינים. למרות שלא ניתן לחשוד באפיפיור הנוכחי שהוא נגוע בנגע האנטישמיות, קשה שלא לשאול איך בכל זאת קרה שהם [מל גיבסון והאפיפיור] מצאו שפה משותפת.
היבט שני מתייחס למישקל שיש לחוות הדעת של האפיפיור. אחת מאבני היסוד עליהן נשענת התיאולוגיה הקתולית היא האמונה ש''האפיפיור איננו טועה'' (The doctrine of infallibity). נכון שהיום זה לא מה שהיה פעם, ובתוך הציבור של קרוב למיליארד ורבע קתולים בעולם יהיו כמה עשרות אלפים (אולי אפילו כמה מאות אלפים) שלא יקנו כל דבר שהאפיפיור אומר בבחינת כזה ראה וקדש, אבל משקלם של אלה בטל בששים. עבור הרוב המכריע בעולם הקתולי מילה של האפיפיור היא דברי אלוהים חיים, בכל נושא שהוא.
המסר הבסיסי של סיפור הפסיון הוא הנצחת המיתוס אודות היהודים כרוצחי אל.
הופעתה של גירסא פילמאית של הסיפור הזה, הנושאת ''חותמת כשר'' מפי האפיפיור בכבודו ובעצמו, היא תופעה שאיננה מבשרת טובות. העיתוי – בתקופה בה השד האנטישמי נושא את ראשו מחדש – גם כן אומר דרשני. |
עידכון
