| הגזמת מעט. אסף ענברי הוא כותב מוכשר ביותר ומתבונן יוצא מן הכלל. מכאן ועד להכתרתו כאחד ההוגים וכו' הדרך ארוכה. יתכן ועוד נכונו לו ימים. בינתיים, אפשר לאמר שהוא אחד המקוננים הגדולים ביותר של השבט ההולך ונכחד, אותו שבט שעדיין מאמין כי הוא הנבחר והוא המחנה, גם אם הוא מצטמק והולך. וגם אם איבד את כל נכסיו הרוחניים, או כמו שעינברי עצמו אומר: אין לו נכסים רוחניים. למזלו של שבט זה הוא עדיין מחזיק בנכסים הגשמיים של הארץ הזאת וזה עדיין עיקר כוחו. ראו נא את מלחמות המאסף שהוא מנהל בעניינים שונים: קרקעות, חינוך עצמאי (כן, זה לא רק חינוך חרדי), שלטון. (ראו את משקלן של קבוצות מסויימות של שבט זה במרכזי המפלגות עבודה ומרצ בלי שום יחס למשקלן האמיתי באוכלוסיה). ממליץ לקרוא את ''מה ראתה החסידה'' ואת ''מאה שנות בדידות'' על הציונות הדתית.
ולענייו שלשמו כינסת אותנו כאן: עינברי מדבר על דבריו של השבט הנכחד שהזכרתי קודם. הוא מצליח לראות את מה שהם עצמם אינם רואים, אינם מסוגלים לראות. הם כל כך מלאים באני ואפסי עוד שאינם יכולים להעלות בדעתם שיכול להיות עוד קול מלבד קולם. שיכול להיות חולק עליהם ושיהא במעמד של אדם שפוי. בתרבות העדרים שאנו חיים בה, עדר זה הולך ומצטמק. בניו הצעירים אכן מדלגים על ירושת הוריהם ומתנהגים כמו אבות הסבים והסבתות שלהם. מורדים ודוברים בקול אחר, קול שעינברי קורא לו אמת. אבל, האם הדור ''הקורס'' מצוי אצל כל שבטי ישורון? או שאולי עינברי יודע לדבר רק על השבט שלו, אולי הוא מצפה לישועה רק מהם מדיירי אותה שכונה אפילו אם הם מורדים וקורסים. הם עדיין אלה שגדלו בערוגות השבט הנכחד. אני מאמין שאנחנו מתחילים לשמוע מקהלה פוליפונית שצליליה באים מכל השכונות שעד היום לא כוון אליהם המיקרופון הקולט. ומתוך הריסותיו של השבט שחשב שהוא המחנה היחיד מתחילים לפרוח כל אותם גידולים שעד כה נחשבו שוטים. |