  
  
  
|
 |
|
||
  האם Quo vadis, America? |
|||
|
|||
יש לך באג מחשבתי בהצגת הדברים. ההשוואה אינה בין גרמניה של היטלר למשטר של סאדאם אלא בין האו''ם ל''חבר הלאומים''. המשטר הנאצי שייך לעולם אידיאולוגי שאינו קיים עוד. להזכירך, בתחילת המאה העשרים התפתחו שלושה משטרים טוטליטריים שדגלו בפתרונות כוחניים (יפן, ברה''מ וגרמניה). מנגד משטרים שניתן לאותם כדמוקרטיים, אך בל נשכח את הצד הכוחני של האימפריאליזם הדמוקרטי. קיסינג'ר, בספרו Diplomacy מציג את שתי הציר Theodore Roosevelt מול Woodrow Wilson. בעוד הראשון סבר שעצמה נמסרה למדינה על מנת להשתמש בה, ווילסון העלה על נס את הסדר העולמי החדש המושתת על משפט העמים. ווילסון הקדים את זמנו, ולחבר הלאומים, בן טיפוחיו, לא היה גם סיכוי קלוש לשרוד בסביבה הבינלאומית הכוחנית. תקופתו של ווילסון זכתה לעדנה רק בשלהי המאה העשרים. המגמה המשפטנית ביחסים הבינלאומיים תפסה תאוצה בעיקר לאחר קריסתה של ברה''מ ועליית כוחו של האיחוד האירופי. האיחוד הראה שניתן לוותר כל סמלי ריבונות ולהגדיל את הרווחה של המדינות החברות בו. הבעיה עם החוק הבינלאומי היא יכולת האכיפה שלו. האיחוד נכנע ביודעים לפסקי הדין של בית המשפט האירופי משום שהתעלמות מפסיקותיו משמעותה התפרקותו של האיחוד. כאשר יש צורך, מפעילים גם כוח (קוסובו). אך צורך זה הוא צורך קיומי, שאילולי כך קיומו היה עומד בסכנה. האם ניתן להחיל את החוק הבינלאומי מחוץ לאירופה? לכאורה, התשובה חיובית. אתה עצמך נקטת בעמדה זו, שהיא עמדה מוטעית מיסודה. החוק הבינלאומי מוכר לכאורה ע''י האומות החברות באו''ם, אך במשטר של חבר הלאומים. אין לאו''ם יכולת אכיפה, אלא אם אירופה וארה''ב רואות בהפרת החוק פגיעה מהותית באינטרסים משותפים. מה קורה כאשר האינטרסים מנוגדים? ראה מקרה עיראק. הרי גם השוללים את המלחמה מסכימים עם ''מחרחריה'' שעיראק הפרה את התחייבויותיה בצורה מהותית. החרם שהוטל על עיראק במשך שתים עשרה שנה לא השיג את מטרותיו. הרודן העיראקי מתעתע בפקחים ועל כך מסכימים גם הפקחים. נניח שסאדאם יודה היום שיש לו נשק להשמדה המונית, האם יש מי שיאמין לו שהוא גילה את כל מחבואיו? אם הפקחים לא גילו, האם משמעות הדבר שאין לו נשק כזה? האם עוד עשר שנים שינתנו לפקחים לבדוק, יטהרו את עיראק מכל חשד? צרפת וגרמניה מתנגדות לא משום שההיגיון שלהן שונה אלא משום שהאינטרסים שלהם במסלול התנגשות עם ארה''ב. הן לגרמניה והן לצרפת יש אינטרסים כלכליים מרובים בעיראק. פוטין שוקל את האינטרסים שלו בגרמניה מול אלו שיש לו בארה''ב וכנראה שהכף הגרמנית הכריעה. ממול עומד טקסאני שהכוח מדגדג לו בידים, ושהבנתו בדיפלומטיה דומה להבנתו של שרון (אלא ששרון עולה עליו) והוא אינו מבין איך זה שאירופה אינה מאמצת את השקפת עולמו? היחידי שקורא היטב את המפה הוא המועמד לפרס נובל לדיפלומטיה - ידידנו סאדאם. הדרך היחידה להכפיף את עיראק להחלטות מועצת הביטחון היא מלחמה. כל המעורבים בדבר יודעים זאת, אך ה''דה-גול'' המזויף ובן בריתו האופורטוניסט אינם יכולים לפספס את ההזדמנות שנקרתה על דרכם לנסות ולנפח את המניות שבידיהם ולצאת בזמן ברווח גדול. המפסיד הגדול הוא המשפט הבינלאומי. המלחמה האמריקאית מחזירה את תיאודור רוזוולט לתמונה. המלחמה הנוכחית, וממש באותה מידה ''הפתרון הדיפלומטי'' של אירופה, יעוררו בעיות חמורות בעולם מסדר גודל שונה ותחזיר אותו כמאה שנה אחורה הודות לקוואדראט: צרפת, גרמניה רוסיה וארה''ב. לדעתי, רעת הפתרון הדיפלומטי גדולה יותר. | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי