  
  
  
|
 |
|
||
  מבעד לחלון לא רואים את השלום זורח |
|||
|
|||
יש חשיבות רבה להערכות השנתיות של אמ''ן בכל שנה שכן הן מגדירות את האיומים הביטחוניים מולה עומדת ישראל בזמן הגשת הדו''ח והערכה לשנה הקרובה. יש גם הערכות עיתיות [כמה פעמים בשנה, בד''כ לפי הצורך והתרחשות הדברים] וגם הערכות רב שנתיות, שהן נפוצות פחות כמובן, והן מתמקדות בדרך כלל באיום מוגדר אחד, כמו הגרעין האיראני, הטרור העזתי, הסיכוי שהפלסטינים ישנו את מדיניות לכיוון פיוס עם קיומה של ישראל, פוטנציאל הצבא הסורי מיום שהמלחמה בסוריה תחדל, עוצמתו של החזבאללה והאופן שבו הוא יפעיל את הכוח בעת משבר וכו'. לכן חשיבותן של הערכות אמ''ן הן בקביעת המענה הצה''לי, ובהתאם לכך גם הגדרת המשימות הדחופות והקצאת תקציבים כחלק מההכנות להתמודד מולן. כמובן שהגדרת האיומים ובדיקת המענה הצבאי מולם היא משימה המוטלת על הממשלה ובעצם על ועדת השרים לביטחון. הם בהחלטותיהם מגדירים משימות, עדיפויות וגם מקצים כספים לכל פעולה מתבקשת מתוכנית העבודה שהגדירו. שלמה גזית מביע חשש שלפיד וציפי לבני שהיו חברים בקבינט לא מדליפים לתקשורת את מארג האיומים לפניהם עומדת ישראל.תמיהתו מתמיה, שכן גם שגזית היה ראש אמ''ן לא ציפו מהשרים להדליף לעיתונות את מה שהם שמעו והחליטו בישיבות המסווגות האלה. מכאן שקביעתו של שלמה גזית שהוא אינו יודע מהי רשימת המטלות שמטילה הממשלה על משרד הביטחון ועל הצבא קצת מוזרה. כי צריך להבין – המדיניות שהממשלה מנחה עליה אינה רק אמירה כללית אלא יש בה פירוט של משימות ספיציפיות, כמו: הכנת כוחות ספציפיים למוכנות לפעולות מסויימיות, רכש/ייצור מערכות נשק מיוחדות לפי אופי המשימות. כל חשיפה של נתון מתוך סיכום האיומים של אמ''ן והמענה המבצעי/מדיני של ממשלת ישראל ואגף המבצעים במטכ''ל פוגעת ביכולת הצה''לית וחושפת את קיום הפעילות הזאת לסיכונים מצד האוייב. הויכוח הסיזיפי בין תומכי ההשקעות בתקציב הביטחון ובין אלה שחושבים שצריכים להעביר חלק ממנו לתקציב הרווחה חוזר ועולה כל פעם כשמתחילים לדון על התקציב הבא. בגדול אטען, שחשוב שנשקיע בתקציב הביטחון כי הוא משאיר את ישראל כמה צעדים קדימה באמצעי המלחמה שלה. הקיום הפיזי הוא תנאי לקיום חברתי. עיקרו של תקציב הביטחון הוא לתעשיות הצבאיות. כלומר, פיתוחי וייצור אמצעי נשק, ולא צה''ל. מתוך 56~58 מיליארד ₪ של תקציב הביטחון, תקציבו של צה''ל הוא רק 23 מיליארד ₪ (והוא כולל בגדול תחזוקה שוטפת של לוחמים ואמצעי לחימה, דלק, משכורות, אימונים). עכשיו הממשלה מנסה לעלות את תקציב הביטחון ליותר 60~62 מיליארד ₪ שמתווספים למחקר ופיתוח אמצעי מלחמה וייצורם לצה''ל. התהליך הזה אינו פוגע במצבה הכלכלי של ישראל, אלא להיפך. הרחבת העיסוק ביצירת יכולות חדשות ומשופרות מוסיפה עובדים ועבודה לתעשיות הביטחון. הללו מעסיקות יותר מפעלי משנה כקבלני פרוייקטים בהם הם מתמחים. מדובר במאות מפעלים המדינה שמעסיקים עשרות אלפי אזרחים [ומכאן שאפשר לראות בזה גם פן של תקציב חברתי]. זרימת הכסף במאות נקודות חיכוך כלכלי תאושש את הכלכלה, תיצור דינמיקה ותזרים מזומנים לשוק האזרחי. כלכלה עירנית ופעילה עם יותר עסקאות מכניסה יותר כסף לאוצר המדינה. לכן אין פסול בהגדלת תקציב הביטחון, ובלבד שהוא לא יחרוג מסף מסויים שיוחלט עליו. מכאן שבמקרה כזה הממשלה תוכל להשקיע כסף ראוי לתקציבים החברתיים. כל החלטות הפרלמנטים בעניין ''פלסטין'' היו החלטות לא-מחייבות ממשלה. אם קוראים בהן בעיון אנחנו רואים שדובר בהן [להוציא את הנוסח השוודי] בקריאה לנסיגה לגבולות 67' עם חילופי שטחים ועל פי תנאי ההסכם שיושגו על ידי שני הצדדים. שום דבר לא שונה בקריאה הזאת ממדיניות ממשלת נתניהו הקודמת והזאת. מי שלא מסכים לההצעה הזאת הוא אבו מאזן כי בכך הוא מבין שישראל לא תיסוג לגבולות 67', כולל לא בהכרח בירושלים [ובתמורה ל-X4 שטח היא תעביר לפלסטינים X שטח, אולי עם ערבים ישראלים בתוכו). אבו מאזן מבין גם שישראל לא מתחייבת לקבל את ''זכות השיבה''. אבו מאזן מבין שהוא נכנס למלכודת, שכן הוא לא יכול להכריז על שלום במובן של הפסקת המלחמה, הוא לא יכול לקבל את ההכרה בישראל כמדינת העם היהודי ומבחינה פורמלית הוא מוותר על 'זכות השיבה'. תנאים כאלה ינטרלו את המשך המדיניות הפלסטינים לשמר את הסכסוך עד להשמדתה של ישראל. לכן אף מנהיג פלסטיני לא הכיר ולא יכיר בזכות [ב-ז-כ-ו-ת] קיומה של מדינה יהודית. בעניין הזה ובעניין ''זכות השיבה'' כל הפלסטינים מלוכדים ולא מתפשרים. מבחינתם הם רוצים את פלשתינה אסלאמית [אפילו לא פלסטינית] וללא מדינה לא-אסלאמית. הם רק חלוקים על הדרך להגשים את כוונתם. באירופה מתנהל קמפיין אנטי ישראלי. לא אירופה מנהלת אותו, אלא גורמים פוליטיים אנטי ישראליים שהם בעיקר הסוציאליסטים ושמאלה מהם וארגונים פאשיסטיים. הקמפיין הזה מתנהל ויתנהל גם אם 'העבודה' תזכה להקים ממשלה, ואולי אפילו יתעצם בעקבות זאת, כי גם השמאל הציוני אינו עומד בדרישות הפלסטינים ועוזריהם. אבל עליית שמאל יכולה לעודד את ההקצנה באירופה לאחר שיבינו שהם מתקרבים ליישום תביעותיהם. כל עוד היום גם המפגינים באירופה מבינים שכל מה שהם יעשו לא ישפיעו על עמדות ממשלתה הימנית של ישראל, הרי שהעברת השלטון לשמאל תהרוס את חומות ההגנה האחרונות, לקראת מילוי תביעות הפלסטינים כולן, על חשבון האינטרסים והזכויות של ישראל. סיבה נוספת לכך שאירופה לכאורה מקשיחה את יחסה לסכסוך הערבי-יהודי היא העובדה שאירופה הולכת וצוברת בכמויות גדולות אזרחים מוסלמים במדינותיה. ישנה קורלציה מובהקת בין עמדות פרו-פלסטיניות קיצוניות של מפלגות פוליטיות לבין מספר המוסלמים באותן מדינות. מדינות מערב אירופה, עם קהילות אסלאמיות גדולות, נוטות יותר לרָצות את המוסלמים בעניינים שנוח להן – ישראל. ככל שארגון פוליטי הוא יותר קיצון, לימין או לשמאל, כך תמיכתו בפלסטינים גבוהה יותר. גורמי כוח ימנים ושמאלנים לשעבר שנמצאים בתהליך התמתנות, ינקטו בצעדים מתונים יותר בסוגיה הפלסטינית ועד תמיכה מובהקת בישראל. כאמצעי בקרה לטענה זו אנחנו רואים שאת העמדות האנטי-ישראליות ביותר מקבלים ארגונים במערב אירופה, שם מתקבצים רוב המהגרים המוסלמים. ככל שהולכים מזרחה אנחנו מוצאים מדינות שקולות דעת בעניין הסכסוך הערבי-יהודי, עד אשר אנחנו מגיעים לרוסיה, בה חיים מוסלמים רבים מאוד [קהילת המוסלמים הגדולה ביותר באירופה נמצאת במוסקבה ולאחריה לונדון] ובהתאם לכך גם עמדתה של רוסיה בנושא הזה. ישראל חייבת להציף את העניין הזה ולטעון שההקצנה האסלאמית במזרח התיכון היא תהליך היסטורי שזרעיו נשתלו עוד בעידן הקולוניזציה של האימפריאליזם האירופאי. גם ההגירה האסלאמית המאסיבית לאירופה היא תהליך שאינו קשור לסכסוף הערבי-יהודי והוא נובע משינויים בכלל המשחק הבינ''ל ככל שהתפתחו הדמוקרטיות באירופה ואליהן נוהרים אזרחים מהמדינות הנחשלות כדי למצוא את ה''עולם החדש'' שלהן. מכירת ישראל במסגרת הצורך להתמודד עם עליית מספר האזרחים המוסלמים באירופה, לא יתן תשובה לבעיית ההגירה האסלאמית ומשברים החברתיים שמתפתחים באירופה. לכן ההתמודדות של אירופה מול הגירה בלתי נפסקת אליה של מוסלמים צריכה להיעשות בכלים חוקיים בענייני הגירה והתאזרחות של אותן מדינות ולא בעמדות פוליטיות פרו-פלסטיניות. למרות התמונה השחורה הזאת, עלינו לבחון בדיוק אילו החלטות התקבלו בפרלמנטים במערב אירופה ובאיחוד האירופאי, וגם לציין את העובדה שההחלטות שהתקבלו בחלקן היו בניגוד לדעת הממשלות , על אך שמרגע שהוצעו הנוסחים להצבעה ועד שאושר הנוסח הסופי, הם עברו שינויים מהותיים שהפכו אותן להכרזות יפות וחסרות משמעות. מעבר לכך, להוציא את שוודיה שם התקבלה ההחלטה הממשלתית ברוב גדול, הרי שבכל יתר המדינות: אירלנד, ספרד, בריטניה וצרפת היתה אופוזיציה שהצביעה נגד [ אופוזיציה הולכת וגדלה, קטנה באירלנד והגדולה ביותר בצרפת]. בפועל כל ההחלטות שהתקבלו אינן במעמד מחייב מישהו, הן דקלרטיביות ומעל לכל הן מכשול לשלום. כי אותן החלטות, שדורשות ויתור רק מישראל ולא מהפלסטינים, מקשיחות את עמדותיהם ומובילות אותם להתרסקות בקיר המציאות ברגע שהפלסטינים יבנו ששום עזרה מבחוץ לא תואיל להם. אם הם רוצים פתרון ביניים, הם חייבים לחזור לשולחן הדיונים ולנהל משא ומתן שבו גם הם יצטרכו לוותר על כמה דברים. בנוסף, קמפיין ה-BDS לא מתרומם. אין ליוזמה שלהם הצלחות רציניות, ואפילו ''הצלחה'' כמו הקמפיין נגד הסודה-סטרים רק מעידה שמעבר לכך – נאדה. מוצרי ים המלח ממשיכים להימכר באירופה ובאמריקה ותפוצת עולה, בשל ייחודם הבריאותי והמודל הפירסומי. הסכסוך הערבי-יהודי אינו פתיר בדורנו. לפלסטינים לא יקום שום נלסון מנדלה [גם לא הטרוריסט מרואן בראגותי שיושב בכלא וממלא תנאי הכרחי לכך] ולנו לא יקום מנהיג שיוכל לגרש 700,000 יהודים. לכן פתרון-הביניים צריך להיות אחר. ריבונות מצומצמת של הפלסטינים באזורי A + B. מאחר שישראל אינה דרום אפריקה היא לא צריכה להעמיד מול אבו מאזן, שאינו נלסון מנדלה, שום פרדריק וילם דה-קלארק ישראלי כלשהו. | |||
| _new_ |
 |
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי