| שמעון מנדס שב, ולא מאכזב. עוד נידבך במגדל אייפל הגזעני שהתמקם בפורום. למה גזענות? משום שמנדס מנסה לבודד את תרבות השקר כדבר ייחודי לחברה הערבית, שהחברה הישראלית או המערבית לא נגועים בה, אלא לכל היותר בשוליים. וכמו כל גזענות, מנדס מסתמך על דוגמאות מן הגורן ומן היקב, בלתי רלבנטיות לחלוטין. אני שמח שהן ניתנו כי הן מחזקות ומוכיחות את הדעה כי ידיעת השפה הערבית אינה תעודת ביטוח המונעת כתיבת שטויות והבלים.
נתחיל מן הדת, שמנדס מקנה לעיקריה משקל בנושא. אין כמובן כל קשר בין קיומה של תרבות שקר בחברה לבין עקרונות ההלכה הדתית. האם בגלל שהשקר אסור בעשרת הדיברות אין שקרים בישראל? החברה הישראלית שטופה בתרבות שקר והונאה, לא פחות מאשר החברה הערבית, וזאת תוך התעלמות מוחלטת מהמצווה בעשרת הדיברות. די להלך בבתי המשפט ולעבור על התיקים כדי לקבל מושג עד כמה תרבות השקר חדרה לחברה הישראלית. החברה החרדית, פיתחה את השקר לכדי אמנות, שהרי אין מצווה גדולה מזו (ומבחינתם בצדק) מאשר לשקר לרשויות המדינה החילונית הכופרת. הסכסוך הישראלי הערבי פיתח אף הוא את תרבות השקר בחברה הישראלית לכדי קווי אופי חברתיים פוליטיים. זכורה ההכאה על חטא לאחר מלחמת יום הכיפורים של מיטב עיתונאי ישראל בכל העיתונים, על ששיתפו פעולה עם השלטון והצבא בהפצת שקרי המערכת, בהרדמת האוכלוסיה שהכל בסדר והאח הגדול שומר עלינו. לאחר המלחמה התברר כי כולם שיקרו לכולם. הצבא לממשלה העיתונאים לקוראים, הממשלה לאזרחים והמפקדים הבכירים לחיילים. בקיצור, תרבות שקר שעלתה לנו בעשרות אלפי הרוגים ופצועים. המעטים (כמו כותב שורות אלו), שהזהירו מפני השקרים, שניסו להעיר ולהאיר את המציאות מזווית ראייה ביקורתית, הושתקו כבוגדים ואכולי שנאה עצמית שמנסים לעורר פניקה באוכלוסיה.
וגם זה חלק מתרבת השקר, שמנדס, שהיה איש צבא הכיבוש והתפרנס ממנו, וככזה שותף לתרבות השקר הישראלית, מעמיד עתה פני מומחה שמגנה את תרבות השקר בחברה הערבית. יש גבול לצביעות.
תרבות השקר בחברה הישראלית ממשיכה לככב בגדול גם בשנתיים האחרונות מאז החלה אינתיפאדת אל אקצה. הכתבים הצבאיים חזרו למלא אותו תפקיד שמילאו לפני מלחמת יום הכיפורים, כלומר, שרתי המערכת, הזרוע של הצבא בתקשורת, מקיאים כתוכים את השקרים שדובר צה''ל או אלוף זה או אחר מאכיל אותם, והרוב השוטה (או השתוי משטיפת מוח) קונה את השקרים. תנועת המתנחלים תרמה אף היא תרומה אדירה לתרבות השקר בחברה הישראלית בדיווחי שקר על המתרחש בשטחים. ''במוסף הארץ'' של סוף שבוע זה (25.10.2002) מתפרסם ראיון עם דניאל בן גבריאל, שהיה עד לא מכבר מתנחל דתי קנאי, תושב התנחלות בת עין הקיצונית, וחזר מהכפור המטורף של משיחיות השטחים אל שפיות חילונית. בן גבריאל, רב סרן במילואים שהיה אחראי על הביטחון בבת עין, מספר על ארוע מימי האינתיפאדה הראשונה שלא נותן לו מנוח ומעיק על מצפונו. הוא היה עד לירי של חיילים על מכונית פלסטינית שבעקבותיה ניפצע הנהג מכדור במצחו ונותר נכה לצמיתות. בעדותו במצ''ח, סיפר בן גבריאל כמו שאר החיילים שהיו מעורבים בירי, שהיריות באו בתגובה לניסיון דריסה. הגירסה המפוקפרת התקבלה ללא בעיות והעניין ירד מעל הפרק. אלא שמראה פרץ הדם שניתז מראשו של הנהג התמים שב וטורד את מנוחתו. ציטוט מדבריו: ''האמת היא שלא מדובר היה בשום נסיון דריסה''.
תרבות שקר קיימת בכל מקום בו יש ממשלה מול אזרחים, בכל מדינה בה מתקיימים מתחים חברתיים ופוליטיים, בכל מקום בו יש עסקים. רק לאחרונה עמדה ארה''ב ניפעמת מתרבות השקר של חברות ענק שקרסו כתוצאה מדיווחי שקר על מאזנן ומצבן הכלכלי. מיליוני אזרחים אמריקנים, ששמו מבטחם בחברות הגדולות והממוסדות והשקיעו בהן את חסכונותיהם לעת זקנה, מצאו עצמם ערומים מכל חסכונותיהם. הנשיא בוש וסגנו התגלו אף הם כשקרנים באשר למעורבותם העסקית. תרבות השקר מתפתחת במיוחד בחברות הנתונות במצב מלחמה, ומדינת ישראל, כאמור, היא דוגמא מובהקת כיצד השקר הפך לבן לווייה מתמיד בחיים הציבוריים והעסקיים. אז לפני שמנדס מתעסק עם תרבות השקר בחברה הערבית, שיעשה משהו לעקירתה בחברה הישראלית בה הוא חי. |