|
עם כל הכבוד לעסקן השורה השניה סילבן שלום, על אף היותו שר אוצר, אין הוא מהווה פונקציה משמעותית בכלכלת ישראל. אכן, בהתנהגותו כ''פרחח הצעות חוק פרטיות'' בזמן היותו באופוזיציה, היווה משקולת שלילית על כלכלתה של המדינה, אך לא היה זה בזכות מידותיו התרומיות, כמו שזה היה בגלל חולשתה של הממשלה הקודמת.
בכלכלה, מי שקובע זו המנהיגות, ובמקרה זה קיימים שני שחקנים עיקריים: אריאל שרון וקליין.
קלייין הוכיח את חוסר מנהיגותו הכלכלית בדצמבר 2001, כאשר לאחר שהוריד את הריבית בצורה דרסטית בעקבות הסכם עם שרון, וראה כי שרון מרמה אותו ולא ממלא את חלקו בהסכם, לא הגיב כ''בעל הבית'' של המדיניות המוניטרית. הוא השאיר ריבית נמוכה זמן רב מדי, וגרם להידרדרות לא פשוטה של שוק במט''ח.
כך שאנו מגיעים שוב לשרון כשחקן ראשי בזירה.
מאחר שכל תכנית כלכלית רצינית, שתוציא אותנו מהבוץ ותעלה אותנו על מסלול של צמיחה, צריכה לעבור דרך קיצוץ עמוק בתקציב הבטחון (ולא קיצוץ קוסמטי שהצבא יעשה בעצמו ע''י זה שיפסיק לקנות קונסרבים בארץ, ויגרום לפיטורים של עוד 50 עובדים), הרי ששרון נמצא במילכוד. גם אם היה רוצה, לא יכול היה לקצץ במשרד המצוי בידי מפלגת העבודה, ולהיות פחות ''בטחוני'' מבן אליעזר. ובסוגריים אעיר, שאני בכלל לא בטוח שהוא רוצה.
בכל הפאזל הזה, סילבן שלום יכול רק להתכתש עם הנגיד, או לנסוע ללונדון או ניו יורק מידי פעם, אבל לא יותר מזה. |
הקול קול סילבן, והידיים ידי שרון
