|
לטעמך אחת הבעיות העיקריות בראייתך את הסכסוך היא שאף צד לא מכיר ב''זכות'' של הצד השני. אני בהחלט רואה את טעמך זר ומוזר שכן הציונים כבר קיבלו את עקרון החלוקה אם בכפייה ואם בהסכמה, כבר ב-1922 (חצי פלסטין נמכרה לשליט סעודי שירד מנכסיו כדי שישלוט על מי ש-70 שנה לאחר מכן החליטו לקרוא לעצמם ''פלסטינים''. ושוב ב-1947 ב''תוכנית החלוקה'' וברוויזיה שלה כתוצאה מהמלחמה ב-1948/9.) . בכל אותם המצבים הישוב היהודי הסתפק במועט וחלם על הכל. אבל מה שקובע הוא המעשה. היהודים הסכימו לותר על הכל והערבים התעקשו ועדיין מתעקשים לקחת את הכל.
לכן אתה צריך לדייק לגבי המשוואה האסטרטגית שפיתחת לעצמך על בסיס ההצעה של דוד קמה, שהיא לא ממש דומה לפרשנותו. אתה חי במצב של הכחשה ו'מנוסטלגיה' (מנוסה אל הנוסטלגיה). אתה צריך להבין שהסכסוך היום דומה יותר למצב שבו רוכל (ישראל) מנסה למכור את מרכולתו וכל הזמן יורד במחיר ומציע יותר ממרכולתו והקליינט הערבי מתווכן, מתחנן, מכה, גונב ועדיין מתעקש שכל העסק הוא בכלל שלו. זוהי כלכלה חולה. מצב העניינים הבסיסי אינו מתחיל מקו ישר אחד המחבר את שתי הנקודות בסכסוך, הישראלית והפלסטינית, אלא התנפצות של שני גופים שנעים בקווים נפרדים אך לא מקבילים ולכן מתנגשים מדי פעם לפיצוץ גדול.
עלינו לשאול את עצמנו כיצד נכניס יותר יציבות לחיינו למרות הסכסוך ולמרות הפער הרחב ביננו לבין הפלסטינים. לצערי אתה לא מתמקד בסוגיה הזאת ומוצא לך מקלט בטענה הנוחה אולי אבל בודאי שאינה נכונה, שתמורת נסיגה מלאה לגבולות 67' נמצא כבר את השלום. וזו גישה אופורטוניסטית – פטליסטית שמשעבדת את עתיד ישראל על מזבח האמונה הדי נאיבית שבכך יחדל הפלסטיני לחלום וללחום על ביתו ביפו, חיפה, רמלה, באר שבע, אשקלון, צפת.... מה עוד שכל הפלסטינים בלי יוצא מן הכלל אומרים זאת היום בגלוי – כולל ועדת המעקב של ערביי ישראל וכל ח''כיהם - שנסיגה ל-67' אינה עדיין סוף הסכסוך!
מכאן השאלה הרציונלית היא שאם זה לא יביא שלום, אז מה כן יביא?
עליך להבין שמבחינת הערבי, פלסטיני, מוסלמי ישראל, ''הישות הציונית'', היא חטא הדרוש ריפוי. המרפא הוא ביטול ''הישות הציונית'' והקמת ''מדינת כל אזרחיה'' שבאופן טיבעי תהיה מיד מדינה פלסטינית-מוסלמית. הבעיה היא שאחרון ''אנשי השלום'' הפלסטינים לא מצפים לפחות מזה. |
למות סתם על קידוש השלום 
