|
בעניין זה היצגתי במאמרי ''הפוליטיקה כאמנות האפשרי''
את לוגיקת הדמיון של ''עולמות אפשריים''. כבר ציינתי שבית משפט כזה לא הוקם אד-הוק לשיפוט מקרה ספציפי, כדוגמת בית הדין בנירנברג, 1946 . הוא לא הוקם ספציפית לדיון בנושא הסכסוך הפלשתינאי-ישראלי.
לכן יוצף בתביעות רבות מאד מכל פינה בעולם שם ניטשת לוחמה, כשכל צד לוחם ינסה כאן לתפור ליריבו תיק של ''פשעי מלחמה''. לכן השופטים עשויים להיות רלטיביים, סקפטיים וביקורתיים בגישתם, ומכאן שיפעלו כשופטים בכל בית דין הדן בתביעות רבות ומגוונות.
בנוסף, רלטיביות זאת השמה דברים בפרופורצייה מאזנת תגבר בוודאי, משום שלפניהם תקדימים של פשעים מובהקים נגד האנושות, כדוגמת טבח מאות האלפים מצד מילושביץ וקלגסיו, ואפילו מרתפי העינויים הסיטונאיים
בהם עונו ונרצחו אלפים בצ'ילה וארגנטינה. אפילו במקרה מובהק כזה של מילושביץ, נעשה משפט הוגן ושקול.
בוודאי שאין להתפס להגזמות סביב פעולות שיטור המבוצעות מתוך התמקדות בגורמים טרוריסטיים מסוכנים. אלה נעשו גם באירלנד. ההגזמות באות גם מתוכנו, עקב מגמה לא מודעת ''להרגיש כמו גדולים'' או ''ככל הגויים''. |
בדוגמת האו''מניק שהבאת לא היה איזון אלא איבה.
