|
הסאטירה נועדה לחשוף אמת. אך בשל הפרשנות המוזרה שפרלמן מנסה
לתת לנושא השמירה על זכויות האדם - מנסה הוא להראות לנו שדווקא אלה
המחזיקים בדעות 'מתקדמות' הם גזענים ככל האדם - נופלת הסטירה לים התיכון,
וקופצת על סירה בדרך לעזה.
מעניין שיש פתאום זהות דעים לכאורה בין פרלמן ופסח רויטמן: הרי גם רויטמן
ניסה ל'הוכיח' לאחרונה שדווקא אלה שאמורים לשמור על זכויות האדם מפרים
אותן.
האם המגמה הזאת היא מקרית. כמובן שלא. בוער ליהודים בישראל להוכיח
בכל מחיר שהם בעלי ערכים ועמדה מוסרית. ואם המציאות של מעשיה של ישראל
טופחים על פניהם, הרי הדבר השני היעיל ביותר נראה להם המסע להפחתת
המשקל של נושא זכויות האדם בחיינו. הרי, ממאמרו של צופיה רויטמן ניתן
להבין שאם אלה הממונים על השמירה על זכויות האדם מועלים בתפקידם, הרי
אין לבוא ולדקדק באופן שבו אנו היהודים שומרים עליהן בבואנו לעשוק את
האוכלוסיה הפלסטינית ולהרוג בה. וככל שניתן להסיק מהפיליטון של פרלמן,
זו גם אחת המסקנות האפשריות אצלו.
מי שנוגעת בנקודה זו - של הפניה של היהודים בישראל להדחקה את
ערכי האדם עליהם גדלו כיהודים וכישראלים - היא מרגרט אטווד
שביקרה בישראל בפעם הראשונה וכתבה את רשמיה בכתבה קצרה ב'הארץ'.
הנה קטע קצר מדבריה:
''הצל איננו הפלסטינים. הצל הוא היחס של ישראל לפלסטינים, והקשר שלו לפחדים של ישראל. ככל שהיחס לפלסטינים מחמיר בשם הפחדים הללו, כך גדל הצל, והפחדים גדלים אתו; והצידוקים ליחס מתרבים. הניסיון להשתיק ביקורת מבשר רעות; כך גם השפה שבה משתמשים בניסיונות ההשתקה. ברגע שבו מתחילים לכנות אנשים בשמות מזיקים, כמו ''צפע'', רומזים שיש להשמיד אנשים אלה. אם לתת רק דוגמה אחת: לבני הטוטסי הדביקו תוויות כאלה שוב ושוב בחודשים שלפני תחילת הטבח ברואנדה. מחקרים כבר הראו שאנשים מהשורה מסוגלים לבצע מעשי זוועה אם נאמר להם שזו הגנה עצמית, או שהם פועלים למען ''הניצחון'' או לטובת האנושות.''
|
