פורום ארץ הצבי

(נכתב בתשובה לדוד פלד, 08/10/02 12:32)

http://www.faz.co.il/thread?rep=13491
דוד פלד היקר: ''הסכמיות אוניברסלית'' כטעות קטגורית
מיכאל מ. שרון (יום שלישי, 08/10/2002 שעה 19:47)
בתשובה לדוד פלד

או כסתירה בין מונחים, שאופקיהן - כפיה כוחנית שרירותית.

מר דוד פלד,

רוב תודות על הערות חכמות. תשובותי מפורשות בדיון מקוצר בשאלות אלה: ''מוסר, אמת, חוק ומנהג -דרגת האבסולוטיות של אמת --'' מאמר המופיע בקישור למטה.

אתה מקשה אם זכות טבעית ניתן להגדיר כ''מוסכמה אוניברסלית''?

אך אם מדובר בהבנה או אינטואיציה אוניברסלית, דהיינו שאין כמעט שונות בין אנשים בשיפוט לגבי מושאה, לשם מה לעגנה בקונבנציה?

שהרי הקונבנציה היא מעין גיבוי עודפי למה שהינו בבחינת ''מובן מעצמו'' self evident מצד רוב מכריע (לפחות) של הבריות - מעבר לעמדות, הבדלי אישיות, הבדלים אתניים והבדלי תרבויות. ואם כך, יש כאן הוספה מיותרת של הפסוק: ''וכמו כן, קיימת הסכמה נרחבת לגבי השיפוט הנידון'', באופן שאינו מוסיף כל אינפורמציה חדשה לעובדה שהשיפוט הינו אוניברסלי. שהרי אין המדובר אלא במעין הדהוד echo נוסף ועודפי לסיטואציה הבסיסית של שיפוט שהינו אכן אוניברסלי בפועל.

האם צמד המילים ''מוסכמה אוניברסלית'' אינן בבחינת טעות קטגורית, בדומה ל''מחשבה ירוקה'' - או סתירה בין המונחים אם הם מפורשים כחלים על אותו מישור דיון?
שכן אם ''אוניברסלי'', לשם מה ''מוסכמה'' דהיינו אקט הכרעה והחלטה המבוסס על הסכמיות נרחבת?

אלא אם אתה מגניב כאן בדלת האחורית את נושא האכיפה השרירותית מצד סמכות כוחנית. ואם אכן יש צורך לתפעול כוח (גם אם מדובר בכוח לגיטימי מבחינה כלשהי) האם באמת היתה כאן אוניברסליות כלשהי?

שכן תפעול כוח נידרש על מנת לאכוף כוון פעולה ושיפוט המנוגד לאינטואיציות הספונטניות שלנו - של כולנו, שהרי דובר כאן על ''אוניברסליות''.

אם כן, הצימוד של כוח כפייה ל''אוניברסליות'' עשוי לעורר חשד קליל שמדובר ברטוריקה צרופה, דהיינו שימוש בביטוי ''אוניברסלי'' על מנת לאכוף משהו כלל לא אוניברסלי ואפילו כזה הנוגד את אינטואיציות הצדק הטבעי האוניברסליות הכלליות ביותר.

חשד זה מתעורר ביתר שאת כאשר ניתקלים גם בביטוי ''הסכמיות'' בצימוד עם ''אוניברסלי'', דבר המעורר אסוסיאציות היסטוריות לא נמנעות של זעם הצדקתנות ההמונית הנרגנת ברוח ''הרצון הכללי'' של ז'אן ז'ק רוסו, ''רצון'' ערטילאי משהו, אך שהיה צמוד בקשר גורדי למשהו כלל וכלל לא ערטילאי - הגיליוטינות של רובספייר וסאן ז'יסט.

אביא כאן 2 קישורים נוספים אודות צדק טבעי מול סמכות שרירותית המתבססת תכופות על פיקציות רטוריות של ''הסכמה כללית''; או הבנות הסכמיות (קונבנציונליסטיות) בהקשרים שונים; או אף ''רצון כללי'' - ומה עניין רצון להסכמיות?

אולי לצורך פראפרזה על דברי קאנט ''איני יכול ואף איני רשאי שלא לרצות את מה שאומרים לי ש''כול-ם מסכימים לגביו''

ובמאמר מוסגר, הוגי המאה ה- 19 ובפרט שופנהאואר עסקו רבות ברצון, אולי נוסח זמר הימאים הפורטוגזי הנוגה (העצב - אין לו סוף, לאושר - יש ויש) -''לאינטליגנציה, ליכולות ואולי אף לגאונות - יש גבולות. לרצון אין ואין''.

קישורים:
מוסר אמת חוק מנהג - רלטיביזם בהיסטוריה ודרגת האבסולוטיות של האמת: http://www.faz.co.il/story_669
צדק טבעי, הטייה והשאות: http://www.haayal.co.il/thread.php3?rep=57172
הצדק הטבעי המושבק - הבולשביזם, הרטוריקה והכפייה הסמכותנית: http://www.haayal.co.il/reply.php3?id=940&rep=63901&...

http://www.faz.co.il/thread?rep=13505
למיכאל: על מוסכמות ועל אינטואיציה
דוד פלד (יום שלישי, 08/10/2002 שעה 23:15)
בתשובה למיכאל מ. שרון

אני מרשה לעצמי להפסיק את המחמאות ולהמשיך הלאה, אחרת נסמיק, כל אחד בתורו וצלילות החשיבה תיפגם.

1. לצערי הקישוריות עם המאמר הראשון אינה פועלת. אודה לך אם תשלח לי אותו לכתובת d_peled@netvision.net.il

2. אני בשלב של בחינת ארגונים במסגרת תיאורטית. מכל מה שקראתי עד היום מתגלה הסימביוזה בין חשיבת הפרט ל''חשיבת'' המוסד, כאשר החשיבה שלנו אינה אלא המשך ''חשיבתו'' של המוסד אליו אנו משתייכים (Foucault אולי הוא הבולט בזרם הזה, אך הוא לא לבד). אני בהחלט מסכים עם קביעתך שאין בנמצא חיה הנקראת ''מוסכמה אוניברסלית''. יש במפורש מוסכמות מוסדיות.

רק כדי לסבר את האוזן: הנושא הבסיסי ביותר הוא הסיווג - הקלסיפיקציה. קיים זרם באנטרופולוגיה המניח שהנטייה הטבעית שלנו היא לחיות בעולם בטוח יותר מובן יותר צפוי יותר; והסיווגים הראשוניים עוזרים לנו לסדר לעצמנו מין עולם כזה. על מושגים קוטביים דוגמת טוב -רע; מסוכן- בטוח אנו בונים מערכת שלמה של קטגוריות המגדירות גדול, קטן שווה. מכיוון שעבודת הקיטלוג גוזלת זמן רב, הנטייה הטבעית היא לאמץ את הקטגוריות שמספקת לנו החברה בה אנו חיים. בצורה זו מוטמעת צורת חשיבה מוסדית, בלי שנהיה מודעים אליה.

היה זה רק כדי לסבר את האוזן ע''י הצפת הבעיה המרכזית של הקטגוריזציה, מדוע לא תיתכן''מוסכמה אוניברסלית'' אלא מוסכמה שהיא במפורש תלויית מוסד.

בכך אנחנו גם מסכימים וגם חלוקים. מוסכמה אינה בשום פנים סעיף במערכת החוקים מחד ואינה אינטואיטיבית מאידך. היא תוצאה שבמידה מסויימת מנוגדת לרציונליות (הפקת התועלת האידיבידואלית המכסימלית) ובמידה מסוימת משלימה אותה ע''י ארגון החיים בצורה שתסדיר קונפלקטים תוך שימור חירות הפרט. אין היא בהכרח אינטואיטיבית כי אם תוצא של פעילות אינטציונאלית. לכן הצרוף ''מוסכמה'' ואינטואיציה'' אינו מובן מאליו.

3. האכיפה

התהליך שתארתי אופייני לחברות קטנות. הוא יכול להיות מופר בכל רגע לו המוסכמה היא לגבי מעבר הולכי בצורה שלא תפריע לתנועה. קהל גדול ''רציונלי'' עשוי לשבש את כל הסידור הזה ולעבור את הכביש בצורה ספורדית בלי שתתאפשר תנועה מוטורית. כאן נכנס מקור הסמכות, שיש לו זכות אכיפה. תפקידו הוא עיגון המוסכמות במערכת כללים, שהמפר אותם צפוי לענישה. לא אכנס יותר מדי לבעיית הסמכות. די אם ניזכר שגדולי הריאקציונרים, שהצדיקו שלטון אבסוליטי, התנו את שלטונו במינימום של מתן ביטחון קיומי לנתיניו.

אך דומני שבנקודה זו אין לנו כל חילוקי דיעות

http://www.faz.co.il/thread?rep=129894
למיכאל: על מוסכמות ועל אינטואיציה
(יום רביעי, 18/03/2009 שעה 13:23)
בתשובה לדוד פלד

הזכות הטבעית
והגישה ההיסטורית
ב רוב המקרים ההתקפה על הזכות הטבעית בשם ההיסטוריה באה בצורה זו: הזכות הטבעית טוענת להיותה זכות שהשכל האנושי יכול להבחין
בה, זכות שהכל מכירים בה; אבל ההיסטוריה )לרבות האנתרופולוגיה(
מלמדת אותנו שזכות כזאת אינה קיימת; במקום האחידות המשוערת אנחנו
מוצאים מגוון אינסופי של רעיונות על הזכות או על הצדק. במילים אחרות,
לא תיתכן זכות טבעית אם אין בנמצא עקרונות צדק שאינם ניתנים לשינוי,
אבל ההיסטוריה מראה לנו שכל עקרונות הצדק הם בני־שינוי. אי־אפשר
להבין את משמעות ההתקפה על הזכות הטבעית בשם ההיסטוריה לפני
שמכירים באי־רלוונטיות הגמורה של טיעון זה. קודם כל, ''הסכמת האנושות
כולה'' בשום פנים אינה תנאי הכרחי לקיומה של הזכות הטבעית. כמה מן
הגדולים במורי הנכון הטבעי* טענו שדווקא אם הנכון הטבעי הוא רציונלי,
גילויו מניח מראש את טיפוח התבונה, ולכן לא יהיה הנכון הטבעי מוכר לכל:
אף אין מקום לצפות שהנכון הטבעי יהא מוכר בקרב פראים. 1 במילים אחרות,
אם נוכיח שאין שום עיקרון של הצדק שלא הוכחש אי שם או אי פעם, עדיין
לא הוכחנו שכל הכחשה נתונה היא מוצדקת או הגיונית. יתר על כן, היה
ידוע תמיד שמושגים שונים של צדק כוחם יפה בתקופות שונות ואצל עמים

שונים. אבסורד הוא לטעון שגילוי מספר גדול עוד יותר של מושגים כאלה
במחקר המודרני השפיע בדרך כלשהי על השאלה הבסיסית. מעל לכל, לא
רק שידיעת המגוון הגדול לאין שיעור של מושגי הנכון והלא־נכון רחוקה
מלהיות בלתי מתיישבת עם רעיון הנכון הטבעי — היא אף התנאי העיקרי
לצמיחתו של רעיון זה: ההכרה בקיומו של מגוון של מושגי הנכון היא המניע
בה''א הידיעה לחיפוש אחר הנכון הטבעי. אם אמורה להיות משמעות כלשהי
לדחיית הזכות הטבעית בשם ההיסטוריה, מן הדין שיהיה לה בסיס אחר ולא
ראיות היסטוריות. בסיסה חייב להיות ביקורת פילוסופית על האפשרות
לקיומה של הזכות הטבעית או על האפשרות להכירה — ביקורת הקשורה
בדרך כלשהי עם ''היסטוריה''.
המסקנה בדבר אי־קיומו של נכון טבעי הנובעת ממגוון מושגי הנכון
עתיקה לא פחות מהפילוסופיה הפוליטית עצמה. דומה שהפילוסופיה
הפוליטית מתחילה בטענה שמגוון מושגי הנכון מוכיח את אי־קיומו של נכון
טבעי או את האופי המוסכם )הקונבנציונלי( של כל נכון. 2 את הדעה הזאת
נכנה בשם ''קונבנציונליזם''. כדי להבהיר את משמעות הדחייה העכשווית של
הזכות הטבעית בשם ההיסטוריה עלינו לתפוס תחילה את ההבדל הספציפי
בין הקונבנציונליזם, מצד אחד, ובין ''התחושה ההיסטורית'' או ''התודעה
ההיסטורית'', שהיו אופייניות למחשבת המאות התשע־עשרה והעשרים, מן
הצד האחר. 3
הקונבנציונליזם הניח מראש שההבחנה בין הטבע לקונבנציה )המוסכמה(
היא הבסיסית שבכל ההבחנות. השתמע ממנה שכבודו של הטבע נעלה לאין
שיעור מכבודה של מוסכמה או מגזירת החברה, או שהטבע הוא הנורמה.
התזה שהנכון והצדק הם פרי הסכמה, משמעותה שאין לנכון ולצדק בסיס
בטבע, שבסופו של דבר הם נגד הטבע, ושיסודם הוא בהחלטות קהילתיות
שרירותיות, מפורשות או משתמעות. אין לנכון ולצדק שום בסיס אלא מין
הסכמה, והסכמה יכולה אמנם להוליד שלום, אך אין היא יכולה להוליד
אמת. לעומת זאת, חסידי ההשקפה ההיסטורית המודרנית דוחים את ההנחה
הבסיסית שהטבע הוא הנורמה, באשר הם רואים בה טענה מיתית; הם דוחים
את ההנחה שכבודו של הטבע נעלה מכל מעשי האדם. אדרבה, או שהם
תופסים את האדם ומפעליו, לרבות מושגיו המשתנים על הצדק, כטבעיים
במידה שווה ככל שאר הדברים הממשיים, או שהם טוענים לדואליזם בסיסי
בין תחום הטבע לתחום החופש או להיסטוריה. במקרה השני הם מרמזים
שעולמו של האדם, עולם היצירה האנושית, מרומם בהרבה מן הטבע. על
פי זאת אין הם תופסים את מושגי הנכון והלא־נכון כמושגים שרירותיים
ביסודם. הם מנסים לגלות את סיבותיהם; הם מנסים לעשות את הרבגוניות
והרצף שלהם למובנים; כשהם מייחסים אותם לפעולות של חופש הם
מדגישים את ההבדל היסודי בין חופש ובין שרירותיות.
מהי משמעות ההבדל בין ההשקפה הישנה ובין המודרנית? הקונבנציונ־
ליזם הוא צורה מיוחדת של הפילוסופיה הקלסית. ברור שיש הבדלים עמוקים
בין הקונבנציונליזם ובין העמדה שנוקט אפלטון,* למשל. אבל היריבים
הקלסיים מסכימים בנקודה הבסיסית ביותר: שני הצדדים מודים שההבחנה
בין הטבע ובין הקונבנציה היא הבחנה בסיסית. שהרי הבחנה זו מרומזת
ברעיון הפילוסופיה. להתפלסף משמעותו לעלות מהמערה אל אור השמש,
לאמור, אל האמת. המערה היא עולם הדעה בניגוד לידיעה. הדעה נתונה
לשינוי. הבריות אינם יכולים לחיות, כלומר אינם יכולים לחיות יחדיו, אם
אין הדעות מושתתות על צו החברה. כך הדעה נעשית לדעה סמכותית או
לדוֹגמה ציבורית או ל''השקפת עולם''.** להתפלסף משמעותו אפוא לעלות
מהדוֹגמה הציבורית אל הידיעה הפרטית בעיקרה. הדוֹגמה הציבורית היא
במקורה ניסיון לקוי להשיב על שאלות האמת השלמה או הסדר הנצחי. 4
מנקודת המבט של הסדר הנצחי, השקפה לקויה על הסדר הנצחי היא מקרית
או שרירותית; אין היא חבה את תוקפה לאמת המהותית שלה אלא לצו
החברה או לקונבנציה. ההנחה הבסיסית של הקונבנציונליזם אינה אפוא אלא
ראיית הפילוסופיה כניסיון לתפוס את הנצחי. המתנגדים המודרניים לזכות
הטבעית דוחים בדיוק את הרעיון הזה. לדבריהם, כל המחשבה האנושית
היא היסטורית, ומכאן שאינה מסוגלת לתפוס שום דבר נצחי. בעוד שלדעת
הקדמונים, התפלספות פירושה נטישת המערה, הרי לדעתם של בני־זמננו,
כל התפלספות שייכת ביסודה ל''עולם היסטורי'', ל''תרבות'', ל''ציביליזציה'',
ל''השקפת עולם'', כלומר למה שאפלטון קרא המערה. אנו נכנה דעה זו בשם
''היסטוריציזם''. §
ציינו קודם שדחיית הזכות הטבעית בימינו בשם ההיסטוריה אינה
מבוססת על ראיות היסטוריות אלא על ביקורת פילוסופית על אפשרות

קיומה או על אפשרות ידיעתה של הזכות הטבעית. אנו מציינים עכשיו כי
הביקורת הפילוסופית שבה מדובר אינה במובהק ביקורת על הזכות הטבעית
או על עקרונות מוסריים בכלל. זוהי ביקורת המחשבה האנושית כשהיא
לעצמה. אף על פי כן, ביקורת הזכות הטבעית מילאה תפקיד חשוב בעיצוב
ההיסטוריציזם.
ההיסטוריציזם צמח במאה התשע־עשרה בחסות האמונה שאפשר
לדעת את הנצחי או לפחות לנחשו. אבל אט־אט הוא ערער את האמונה
שגוננה עליו בינקותו. לפתע הוא הופיע בזמננו בצורתו הבוגרת. התהוות
ההיסטוריציזם אינה מובנת במלואה. במצב הנוכחי של ידיעתנו קשה לומר
היכן ומתי בהתפתחות המודרנית אירע הקרע המכריע בינו ובין הגישה
''הבלתי היסטורית'', אשר שררה בכל הפילוסופיה המוקדמת יותר. לשם
התמצאות מהירה נוח להתחיל ברגע שבו עלתה התנועה, שהייתה לכתחילה
תת־קרקעית, אל פני השטח והחלה לשלוט במדעי החברה בריש גלי. רגע זה
היה ראשית צמיחתה של האסכולה ההיסטורית.
למחשבות שהנחו את האסכולה ההיסטורית לא היה אופי תיאורטי
טהור כלל ועיקר. האסכולה ההיסטורית צמחה כתגובה למהפכה הצרפתית
ולדוקטרינות הזכות הטבעית שהכינו מהפך אדיר זה.* מתוך התנגדות לקרע
האלים מן העבר הדגישה האסכולה ההיסטורית את החכמה ואת הצורך בקיום
הסדר המסורתי או בהמשכו. דבר זה היה יכול להיעשות גם בלי ביקורת
הזכות הטבעית כשהיא לעצמה. אכן, הזכות הטבעית הקדם־מודרנית לא
תמכה בפנייה חסרת מעצורים מהסדר המקובל או ממה שהיה אקטואלי כאן
ועכשיו אל הסדר הטבעי או הרציונלי. עם זאת, דומה שמייסדי האסכולה
ההיסטורית הבינו באופן כלשהו שקבלת עקרונות אוניברסליים או מופשטים
כלשהם יש לה בהכרח השפעה מהפכנית, מטרידה, מערערת, ככל שמדובר
במחשבה, ושהשפעה זו אינה תלויה כלל בשאלה אם העקרונות הנידונים
מקדשים בדרך כלל מהלך פעולות שמרני או מהפכני. שהרי ההכרה
בעקרונות אוניברסליים מאלצת את האדם לשפוט את הסדר המקובל,
או את מה שהוא אקטואלי כאן ועכשיו, באור הסדר הטבעי או הרציונלי;
וקרוב לוודאי שהדבר האקטואלי כאן ועכשיו אינו מגיע למדרגת הנורמה
האוניברסלית שאינה ניתנת לשינוי. 5 ההכרה בעקרונות אוניברסליים נוטה
אפוא למנוע מהבריות להזדהות בלב שלם עם הסדר החברתי שהועיד להם

הגורל או לקבלו. היא נוטה לנכר אותם ממקומם על פני האדמה. היא נוטה
לעשותם לזרים, ואפילו לזרים על פני האדמה.
לאמיתו של דבר, מתוך הכחשת המשמעות — אם לא הקיום — של
נורמות אוניברסליות, השמרנים הדגולים שיסדו את האסכולה ההיסטורית
המשיכו ואפילו חידדו את המאמץ המהפכני של יריביהם.* מאמץ זה קיבל
את השראתו ממושג ספציפי של הטבעי. הוא היה מכוון הן כנגד הלא־טבעי
או הקונבנציונלי הן כנגד העל־טבעי או השייך לעולם הבא. המהפכנים
הניחו, רשאים אנו לומר, שהטבעי הוא תמיד אינדיבידואלי, ומכאן שהאחיד
הוא לא־טבעי, או קונבנציונלי. היחיד האנושי היה אמור להיות משוחרר או
לשחרר את עצמו, כך שיוכל לבקש לא רק את אושרו אלא אף את גרסתו
שלו לאושר. אבל פירושו של דבר זה היה שמטרה אוניברסלית ואחידה אחת
הוצבה לכל בני האדם: הזכות הטבעית של כל יחיד הייתה זכות השייכת
באופן אחיד לכל אדם כאדם. אבל נאמר שהאחידות אינה טבעית, ומכאן
שהיא רעה.** היה ברור שאי־אפשר להפריט את הזכויות בהתאמה מלאה
לרבגוניות הטבעית של הפרטים. הסוגים היחידים של זכויות שלא סתרו את
החיים החברתיים ואף לא היו אחידים היו זכויות ''היסטוריות'': זכויותיהם של
אנגלים, למשל, להבדיל מזכויות האדם. הבדלי הזמן והמקום סיפקו, כמדומה,
יסוד אמצעי, בטוח ואיתן בין האינדיבידואליזם האנטי־חברתי לאוניברסליות
הלא־טבעית. האסכולה ההיסטורית לא גילתה את הבדלי המקום והזמן
במושגי הצדק: אין צורך לגלות את המובן מאליו. לכל היותר נוכל לומר
שהיא גילתה את הערך, את הקסם ואת הפנימיות הטבועה במקומי ובזמני,
או שהיא גילתה את עליונותו של המקומי והזמני על האוניברסלי. יהיה זהיר
יותר לומר כי מתוך הקצנת נטייתם של אנשים כמו רוסו קבעה האסכולה
ההיסטורית כי המקומי והזמני עולה בערכו על האוניברסלי. כתוצאה מכך,
מה שטען לאוניברסליות התגלה לבסוף כנגזר ממשהו מוגבל במקום ובזמן,
תורת החוק הטבעי של
הסטואיקנים,* למשל, הייתה מופיעה מן הסתם כהשתקפות גרידא של מצב
זמני מסוים בחברה מקומית מסוימת — התפוררות העיר היוונית.
מאמציהם של המהפכנים היו מכוונים נגד כל השייך לעולם הבא, 6 או
כל הטרנסצנדנטיות. הטרנסצנדנטיות אינה תחום בלעדי של דת נגלית. היא
הייתה מובלעת, במובן חשוב מאוד, במשמעות המקורית של הפילוסופיה
הפוליטית כחיפוש אחרי הסדר הטבעי או הסדר הפוליטי הטוב ביותר.
המשטר הטוב ביותר, כפי שהבינוהו אפלטון ואריסטו, אמור להיות שונה
ברובו מן האקטואלי כאן ועכשיו או מכל הסדרים האקטואליים. דעה זו על
הטרנסצנדנטיות של הסדר הפוליטי הטוב ביותר עברה שינוי עמוק בדרך
ההבנה של ה''קדמה'' במאה השמונה־עשרה, אך היא עדיין נשתמרה במושג זה
של אותה המאה. שאם לא כן לא היו התיאורטיקנים של המהפכה הצרפתית
יכולים לדון לכף חובה את רובם הגדול של הסדרים החברתיים שהיו
קיימים אי פעם. בהכחישה את המשמעות, אם לא את הקיום, של נורמות
אוניברסליות, הרסה האסכולה ההיסטורית את הבסיס האיתן היחיד של כל
המאמצים לחרוג אל מעבר לאקטואלי. לפיכך אפשר לתאר את ההיסטוריציזם
כצורה מודרנית של הוויית העולם הזה, קיצונית בהרבה משהיה הרדיקליזם
הצרפתי של המאה השמונה־עשרה. אין ספק שההיסטוריציזם פעל כאילו
התכוון לעשות את בני האדם בני־בית גמורים ''בעולם הזה''. מכיוון שכל
עיקרון אוניברסלי הופך לפחות את רוב בני האדם לחסרי קורת גג בכוח,
המעיט ההיסטוריציזם בערכם של עקרונות אוניברסליים לטובת עקרונות
היסטוריים. הוא האמין כי בהבנת עברם, מורשתם, מצבם ההיסטורי, יוכלו בני
האדם להגיע לעקרונות שיהיו אובייקטיביים לא פחות מאלה שהפילוסופיה
הפוליטית הקדם־היסטוריציסטית הקדומה יותר טענה להם; נוסף על זאת, הם
לא יהיו מופשטים או אוניברסליים, ולפיכך מזיקים לפעולה נבונה או לחיים
אנושיים באמת, אלא מוחשיים או ייחודיים — עקרונות שהולמים את התקופה
המסוימת או את העם המסוים, עקרונות שמיוחסים לתקופה המסוימת או לעם
מסוים.
בנסותה לגלות קני מידה אשר תוך כדי היותם אובייקטיביים היו
גם יחסיים לנסיבות היסטוריות מסוימות, הועידה האסכולה ההיסטורית
למחקרים היסטוריים חשיבות גדולה בהרבה מזו שהייתה להם אי פעם. אלא
שתפיסתה על מה שאפשר לצפות ממחקרים היסטוריים לא הייתה תוצאה שדגלה באוניברסליות של החוק הטבעי.

מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.