פורום ארץ הצבי

(נכתב בתשובה לדינה ביכל-שונרא, 22/07/02 22:29)
http://www.faz.co.il/thread?rep=6108
כשאני חושב על כך, החתול כמעט לא ניזכר בספרות
מיכאל מ.שרון (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 18:12)
בתשובה לדינה ביכל-שונרא

הישראלית/יהודית עד שנות ה- 60 (פרט אולי לבלדה של טשרניחובסקי ''לביבות מבושלות'' - בה נזכרת הזקנה מלאת האור באוקראינה, הנותנת קערת חלב חם לחתולה בבוקר יום קייצי).

דומני שהחתול לא נזכר גם בסיפרות היהודית מלפני כן במשך דורות רבים, אולי פרט לשונרא בהגדה של פסח, ואולי במקום או שניים נוספים. האם החתול אינו נוכח כלל בהוויה התרבותית היהודית במשך שנים רבות? האם נחשב לחייה בטלה המבטלת תורה? דהיינו, שבמידה שמטפלים בו, הרי הוא ענינם של נשים וילדים, והס מלהזכיר? האם חושניות החתול והחן המרחבי שלו ניתפסו כמנוגדים הן לפוריטניזם והן ל''הבל החן''?

הכלב לעומת זאת, נזכר גם נזכר, כולל בתנ''ך (ילוקו הכלבים את דם איזבל) וכיוצא בזה כל העת, תכופות שלא
לטובה. האם חלק מהוויית הגלות הוא הטראומה של כלבי ההמון הפורע המשוסים ביהודי?

כך, עוד מ''היסודי'' זכור לי הספור ''הפריץ וויתר'' (של י.ל. פרץ, נדמה לי) בו היהודי החוכר הניקרא לפריץ חושש כל העת מכלבו הנוכח במקום, תוך הויכוח על דמי השכירות. לאישתו, לאחר שחזר הוא אומר רק זאת ''הפריץ ויתר'', בעוד סיטואציית ההשפלה ברורה למדי.
חשבתי אז, אבוי, אין ההיסטוריה אודות עמנו במשך דורות רבים המוצגת לנו נראית מלבבת במיוחד. אולי, כדברי ''כנר על הגג'' - לא סיבה לבושה, אבל מצד שני, גם לא כבוד כל כך גדול.

האם רבים מוצאים בכוחניות של ה''אדם החדש'' הציוני את היפוכה של המצוקה וההשפלה? האם הכלב מזרה האימה אצל חלקם של הציונים החדשים, ובדימיונם, הינו פריזמה ''מתקנת-כביכול'' ומעוותת כמעה של ''ככל הגויים'', דהיינו צידוק לבריונות? ובכוחניות כמו בכוחניות - אין מקום ל''נטל מיותר'' מרעיף חן ויופי ואיכויות ''לא נחוצות'' כדוגמת החתול למשל.
האם אכן כוחניות כזו גולשת לתחומים אזרחיים שונים -דבר העשוי להתבטא לעיתים גם בגישה לחוזים? דהיינו שעצם קיום חוזה (או זכויות אזרח בסיסיות, כגון הזכות לקניין, לחיפוש אושר- שהינם בבחינת חוזה מכללא בין האזרח למדינה) הינו לעיתים עניין של יחסי הכוח ולעיתים -העורמה הכוחנית, ולא חובה בלתי מותנית?

אפילו לוי אשכול, אדם חביב וחכם, אמר פעם ''נכון, הבטחתי, אך לא הבטחתי לקיים''. כגזבר הסוכנות אמר, כשהתגלתה מעילת ענק של פקידי הסוכנות: ''כבר נאמר - לא תחסום שור בדישו''.

הסופר אונורה דה בלזק מתאר, מתקופת התעצמות הקפיטליזם שלאחר הרסטורציה בצרפת, את האציל הצעיר החי בהוללות, אבל חומק לצד השני של הרחוב, כשהוא מבחין בבנקאי - שהוא גם הנושה שלו - המהלך באיזור להנאתו ביום א'.

כאן לפחות אין היסטריה כזאת - ''יהיה בסדר'': בינתיים, הפריץ יוותר, או שהשותף לעסקה יגלה שהצ'ק חזר ויגיד ''שובב הממזר'' וגם זה לא נורא.
זה שישראל מדורגת בעולם כבעלת מוסר תשלומים מהנמוכים - גם כאן יהיה בסדר.
http://www.faz.co.il/thread?rep=6110
בדיוק.
דינה ביכל-שונרא (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 18:26)
בתשובה למיכאל מ.שרון

הגישה לחוזים בישראל היא -- איך לומר זאת בעדינות -- בלתי אפשרית. כאשר אי אפשר להאמין לאדם לפי מלתו המדוברת (או הכתובה, ע''ע הזמנות עבודה וחוזים), הכלכלה קורסת.

עסקי, כמתרגמת, חובקי עולם (חובקים עולם בזרועות דקיקות, איני איל-הון אלא עובדת עם אנשים בארה''ב, אירופה והמזרח הרחוק). אין *אף* מדינה אחרת שבה מוסר התשלומים גרוע כל כך. יתר על כן, ה*צורה* שבה מנסים ישראלים להצדיק את העדר התשלומים היא אמנות בפני עצמה:

ראשית, הם מוצאים פגם בלתי-נראה (''דודה שלי היתה שבועיים בהולנד והיא אומרת שהמלה היא X ולא Y''). חבורה של מומחים לא תעמוד מול הדודה של הלקוח (והכוונה כאן היא למנהלי רכש בחברות היי-טק, לא רק ללקוחות פרטיים!)

שנית, הם לא מעבירים את הסכום במועד הקבוע מראש.

שלישית, אחרי שאתה מתקשר לשאול ''איפה הכסף?'' הם מזכירים את השלב הראשון וטוענים כי קיבלו מוצר פגום. (לא, אני לא מוכנה להאמין שכל הישראלים מקבלים מוצרים פגומים ו*רק* הישראלים מקבלים מוצרים פגומים... ...זה לא סביר.)

רביעית, אחרי שהם החזירו את העבודה ממצב של ''נשלח התרגום ונשלח החשבון'' למצב של ''מיקוח מחדש על הסכומים שישולמו'' הם ממציאים תירוצים כדי למשוך את הזמן עוד. המטרה, ככל הנראה, להגדיל את מחזור האשראי של החברה על חשבון ספקיה (מטרה סבירה, אם היא מוצהרת, אבל לא סבירה, אם היא נעשית במרמה).

ולבסוף, במקרים רבים מדי, ההמחאות מוחזרות על ידי הבנק. לפחות בפעם הראשונה שהן מופקדות.

כמו אשכול, לקוחות ישראלים ''מבטיחים, אבל לא מבטיחים לקיים'' - ואחרי שנים רבות למדי בתחום זה, איני חושבת שהבעיה אצלי אלא אצל הלקוחות הללו. (הפיתרון, כמובן,היה להתמקד בשווקים אחרים -- אבל איך אתם חושבים שישראלים נראים בעיני, ובעיני זרים אחרים, אחרי שתבנית התיחסות כזו מופגנת בעסקיהם?)

(והערת אגב, באנגלית אמריקאית קוראים לסוג כזה של מיקוח-מתואנות שווא ''Jewing someone down'' -- זהו ביטוי מכוער שנחשב אנטישמי ושאי אפשר להשתמש בו בשיחה מנומסת. לעומת זאת, הוא מתאר באופן מדויק את התיאור שנתתי לעיל.)
http://www.faz.co.il/thread?rep=6114
שרון: ועוד איך - גולשת ורומסת
שקד (יום שלישי, 23/07/2002 שעה 19:29)
בתשובה למיכאל מ.שרון

ישראל אחראית ושולטת במיליוני אנשים חסרי זכויות אזרח בסיסיות. אנשים שהזכות לאושר עוד לא הוגדרה על ידם כזכות.
השאלה היא שאלת התרנגולת והביצה - מה קדם למה, יחסה העויין של היהדות (והציונות המתחדשת) לחיות המחמד, או האטימות הגורפת לסבל, שהבאנו על עצמנו.

וכדאי להזכיר גם את הפרות, התרנגולות, האווזים, הסוסים, החמורים ועוד, שלמרות ''נחיצותם'' גם חייהם איומים ואומללים.
http://www.faz.co.il/thread?rep=6193
מיכאל מ. שרון: הכלב בספרות היהודית .
מוטקה צביאלי (יום רביעי, 24/07/2002 שעה 6:58)
בתשובה למיכאל מ.שרון

הוא לא רק נזכר בספרו של ש''י עגנון:''תמול שלשום'' ככלב השוטה. סיפור מעניין כשלעצמו.
הכלב נזכר גם בהקשר למותו של דוד המלך: הכלב החי הוא טוב מן האריה המת.
ובתלמוד ישנו סיפור מאלף (אני צריך לבדוק את המקור) על כלב רועים שראה נחש שהטיל את ארסו לתוך מי השתיה של הרועים. כשבא הרועה הצמא לשתות התנפל עליו הכלב ולא הניח לו לשתות, כשהרועה התעקש לשתות ,דחף אותו הכלב ושתה את המים ומיד התחיל לפרפר ומת. הבין הרועה למה היה הכלב כל כך להוט להניאו מהשתיה והתחיל מיצר על מיתת הכלב. אכן,ידיד האב קרוב לליבו של האדם. כלב,(כ שואית ל צרויה) כמו לב. בעיני ראיתי כלב חבוש בצווארו אחרי ניתוח להוצאת קליע שהוא ''חטף'' משודד שרצה לירות בבעליו של הכלב (מכר שלי) והכלב (דוברמאן) הכנראה שמע את ההדק נלחץ (יש להם שמיעה טובה לכלבים) והושיט את צווארו להגן על בעליו. ועוד במקרא: ''ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו'' שואלת הגמרא:''למה הוזכר כלב? כי ביציאת מצרים נאמר :''ולבני ישראל לא יחרץ כלב לשונו''. באו צאצאיהם של הכלבים ונטלו [את] שכר שתיקתם. ועוד בגמרא: כלבים שמחים, אליהו הנביא בא לעיר, כלבים עצבים מלאך המות בא לעיר. שאומרת הגמרא שלכלבים יש חוש על-אנושי בהרגשות האלו. מוסיפה הגמרא ,עם הומור תלמודי, :''כלבים שמחים, והוא דלית בהו נקבה'' כלומר, שאין כלבה בחברתם שכן יכול להיות שעליצותם היא עקב המצאות הכלבה. ולמה הם שמחים כשהם מרגישים או ''רואים'' שאליהו הנביא בא לעיר , כי הם זוכרים שהוא הרג את 400 נביאי הבעל על הר הכרמל...
כמובן שהתלמוד גם מתייחס להחזקת כלב באמרה:''לא יגדל אדם כלב רע בביתו''. (אולי הכוונה לפיט-בול)
אבל כשמגיע לאכילה ,חובה על אדם לתת לכלב,או לבהמותיו לאכול לפני שהוא אוכל. למה|? כי הפסוק אומר: ונתתי עשב בשדתך לבהמתך ואכלת ושבעת'' קודם לבהמה ואחר כך לאדם. ובשתיה, אומר הפרוטוקול התלמודי קודם האדם ואחר כך הבהמה , למה? כי כשנאמר לשמה לדבר אל הסלע ולהוציא מים אומר הכתוב:''ודברתם אל הסלע והוציא מימיו והשקית את העדה ואת בעירם'' קודם העדה ולאחר מכן הבהמה. זה על קצה המזלג, שאחפש עוד? (אז כבר אצטרך לעיין בספר..)בברכה מוטק'ה.
http://www.faz.co.il/thread?rep=6222
מוטקה: יוצא מהכלל. הגישה וההבחנות רגישות. כמו זו
מיכאל מ.שרון (יום רביעי, 24/07/2002 שעה 15:08)
בתשובה למוטקה צביאלי

שכלבים יכולים לחוש באווירת שמחה ורוממות, ליטול בה חלק, ולהעצים את השמחה (על ידי קשקוש בזנב וכד').

אבל החתול (שונרא) - כמעט ואינו נזכר, בבחינת ''בל יראה''.
http://www.faz.co.il/thread?rep=6343
מיכאל, בל נשכח את הכלבות
רון בן-יעקב (יום שישי, 26/07/2002 שעה 1:04)
בתשובה למיכאל מ.שרון

יש סיפור על הריב בין האברים ''מות וחיים ביד הלשון''. מלך היה חולה והרופאים המליצו על חלב לביאה. אדם אחד התנדב להביא למלך חלב ובדרך איבריו התחילו להתקוטט מי חשוב יותר. על הלשון שהעיזה לאמר שהיא החשובה מכולם האברים הלעיגו. כשהאיש הביא את החלב למלך הוא אמר לו - הנה חלב כלבה. המלך הזועם רצה לתלות אותו ואז כל האברים התחננו ללשון שתציל אותם והיא בלשון חלקלקות הצליחה לחלצם מעץ התלייה.

סיפור יפה, אבל מה בכלל אפשר ללמוד ממנו?
מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.