פורום ארץ הצבי

(נכתב בתשובה לגדעון ספירו, 19/05/02 0:26)
http://www.faz.co.il/thread?rep=1765
אין מלחמות בין דמוקרטיות. תשובה לגדעון ספירו.
ד"ר משה רוזנבלט (יום ראשון, 19/05/2002 שעה 21:27)
בתשובה לגדעון ספירו

הנושא: אין מלחמות בין דמוקרטיות. תשובה לגדעון ספירו.

בתגובה למכתבי ''הפתרון למלחמותינו בערבים בכלל ובפלשתינים בפרט'', כתב מר גדעון ספירו את תגובתו: ''ישראל דמוקרטית? הצחקתיהוני''.
מאמרו מבוסס על דברי לעג ובלע כלפיי ואכן זה הנשק שמשתמש מי שאינו מסוגל לנהל ויכוח ענייני.
בכל זאת, אני מוצא לנכון להשיב, ללא לעג כמובן, על טענותיו הרבים. לצערי, מכתב זה יהיה ארוך אך בטוחני שקריאתו יוסיף עוד משהו לנדבך הידע של הקוראים.
כדי לסתור את טענתי ששתי דמוקרטיות אינן יוצאות למלחמה האחת בשניה, הוא מביא לי דוגמה שבין ארה''ב לבין צ'ילה מתקופת איינדה כשה-CIA מעורב בעניין. הרי ברור שארה''ב לא יצאה למלחמה נגד צ'ילה. אני מתכוון למלחמה ממש: עם מטוסים, טנקים, תותחים, אוניות, רגלים וכו'. לכל היותר מדובר באינטריגה ברמה זו או אחרת בגלל אינטרסים כאלה ואחרים. וחשוב לציין שדמוקרטיה אין פירושה משטר ללא עוולות. למרות זאת, אין טוב ממנה. לא בכדי, המדינות הדמוקרטיות הן העשירות בתבל.
אבל נניח לרגע, שלאחר מאמצים רבים, יגיע מר ספירו לדוגמה של מלחמה בין 2 דמוקרטיות (בזמן ששתיהן היו דמוקרטיות!) ושלא העליתי על זכרוני. אז מה? הרי ידוע שהיוצא מן הכלל דווקא מוכיח את הכלל. וגם אז, עדיין יצטרך מר ספירו לענות לשאלה ''מדוע ב-‏99%.9 מהמקרים, אין מלחמות בין דמוקרטיות?''
ובכן, הסיבה ברורה וקשורה למבנה המשטרים. במשטר דמוקרטי, חייב המנהיג להביא שלום ושגשוג כלכלי לעמו כי אם לא כן, ידוע לו מה יהיו התוצאות בבחירות הבאות: הוא יצטרך לוותר על מקומו ועל כל השררה. לכן, מנהיגים דמוקרטים (להלן מ''ד) יוצאים למלחמה בגלל הכרח ולא מתוך רצון. מובן מאליו שההכרח לא תמיד נראה ככזה בפני כל אזרח בעם. אזרח אחד ראה הכרח להשמיד את ממלכת אש''ף בלבנון ואזרח אחר חשב שאין הכרח ואולי זה היה מיותר, אבל מ''ד לא יוצאים למלחמה סתם כך.
מאידך, לעריצים אין ברירה אחרת. הם חייבים לעשות מלחמה!!! עריץ הוא אנס מהסוג הכי גרוע: אנס שאונס את כל עמו! הוא לא שואל את עמו אם הם רוצים אותו או מישהו אחר (בבחירות חופשיות). לכן, הוא חייב לראות בכל אזרח, אויב בפוטנציה. הוא נותן לבני משפחתו וחבריו מילדות, את תפקידי המפתח: אחיו הוא שר המלחמה, גיסו הוא הרמטכ''ל, בנו הוא ראש מנגנון הביטחון המסכל, חבר ילדותו מהכפר שלו הוא מפקד חיל האוויר וכך הלאה. נוסף על כן, כדי לשמור על הלויאליות שלהם, הוא ממלא את כיסיהם בכסף רב ולכולם יש בתים יפים, מכוניות פאר ושרתים למכביר. זאת ועוד: הוא קונה להם ''צעצועי מלחמה'' בעלות של מיליארדי דולרים (טנקים, מטוסים, תותחים, טילים, אוניות קרב ומה לא?!) - ופעם בכמה שנים הוא חייב לעשות שימוש ב''צעצועים'' הללו.
מאידך, שום עריץ אינו אידיוט כדי להופיע בפני עמו ולומר את האמת. איש לא יאמר לעמו: בזמן שאתם מתים מרעב, אני משקיע מיליארדים בצבא ובכוחות הביטחון שלי כדי להגן עליי ועל המשטר שלי מפניכם, אתם העם! מי העריץ האידיוט שיגיד את האמת לעמו? לכן, הוא חייב להסתכסך עם מדינה שכנה אחרת. וכשהמדינה השכנה היא דמוקרטית, העריץ מנצל את כל החולשות של הדמוקרטיה, כפי שיודעים לעשות היטב, כל העריצים שמסביבנו.
ולמה בכל זאת, לא ניתן לעשות שלום עם עריץ?
התשובה היא פשוטה וקשורה להסבר הנ''ל על מבנה משטר של עריצות.
משטר דמוקרטי מבוסס תמיד על פשרות: פשרה עם ש''ס, פשרה עם מר''ץ, פשרה עם ההסתדרות, פשרה עם המעסיקים, פשרה, פשרה ועוד פשרה.
ברם, המילה פשרה לא מופיעה במילון של עריץ! של שום עריץ!!! לכן, כאשר, מסיבות אלה ואחרות, נאות העריץ סוף-סוף לשבת על שולחן הדיונים, הוא לא בא להתפשר. הוא בא לדרוש הכל! עד גרגיר החול האחרון של טאבה! עד גרגיר החול האחרון ברמת הגולן! עד האבן האחרונה של אל-עקצה. ואם הצד שכנגד, קרי המדינה הדמוקרטית, מסרבת למלא ''עד גרגיר'' הדרישה האחרונה של העריץ, או אז יוצא העריץ בהכרזה או באיומי מלחמה, אינטיפדה, וכו'. אין פשרות!
מאידך, אם המ''ד מתפתה להאמין שבוויתור על כל דרישות העריץ, הכל יבוא על מיקומו והשלום יגיע, או אז בא שלב ההכזבה. כי אז, העריץ מציב בפניו עוד דרישות!!!
לדרישות האלה אין סוף. זאת משום שהעריץ לא רוצה לסיים את הסכסוך. הרי הסכסוך שנשמר כל הזמן על ''אש נמוכה'' (עם עליות של רמת האש מפעם לפעם), הוא צורך ממשי של העריץ, כדי להסביר לעמו את מה שהוא עושה בתוך ביתו לצורך שרידותו ושרידות משטרו.
ערביי ישראל נוסעים למדינות ערביות דרך ירדן ומצרים. הם רואים את ההבדל ויצא לי לשוחח עם לא מעט מהם. אף אחד מהם לא רוצה לחיות במדינה ערבית! עוד לא מצאתי אחד שהביע נכונות לחיות בארצות הללו. מעניין למה? (זו שאלה רטורית, כמובן, כי כולנו יודעים ומבינים את התשובה).
בהמשך למכתבו, ברור שמר ספירו לא מבין שדמוקרטיה אין פירושה משטר מתאבד. דמוקרטיה חייבת לדעת לא רק להתגונן אלא לזהות ולתקוף כל דבר המהווה סכנה לעצם קיום הדמוקרטיה.
תמצית החיים שלנו הוא חיפוש אחר שני דברים:
1) שרידות.
2) שרידות נעימה.
החיפוש הולך לפי הסדר הזה. קודם כל יש לדאוג לקיום. אח''כ, יש לדאוג לקיום נעים. דמוקרטיה נותנת לנו קיום נעים, שרידות נעימה. אסור שהדמוקרטיה תכבול אותנו ותמנע מאתנו את עצם הקיום שלנו.
לפי מר ספירו, טעינו בגמר מלחמת ששת הימים כשלא הנחלנו משטר דמוקרטי ביש''ע. או אז, ישראל הייתה מתחסלת מבחינה דמוגרפית עם רוב של אזרחים ערבים.
הטעות אז הייתה שנתנו לערכי הדמוקרטיה לכבול אותנו וכך נמנענו מלנקוט בצעד היחיד שכל מדינה מנצחת נורמלית הייתה עושה: גירושם של הפלשתינים ממערב לירדן מזרחה, ואלה מעזה - מערבה לתעלת סואז. אבל רצינו להיות יפים בעיני העולם. והיום, כשמיליוני הערבים הללו קמים עלינו לכלותינו, העולם בז לנו ויוצא נגדנו על שהיינו ''יפים'' בפניו. 35 שנים אנו משלמים את מחיר ''הנפש היפה'' הזה. 35 שנים אנו משלמים את המחיר של אי ידיעה ואי הבנה של המושגים השרידותיים הפשוטים ביותר. פיצוץ המחבל המתאבד היום, בשוק של נתניה, היא רק דוגמה אחת מני רבות מאד.
למי שרוצה לרכוש מושגים שרידותיים ולהבין את ההיסטוריה הצבאית\מדינית של הציוויליזציה האנושית, אני ממליץ לפנות ישירות לד''ר אורי מילשטיין
(urimilsh@inter.net.il) ולהזמין את ספרו ''עקרון השרידות'' (בעברית או באנגלית).
ואם מר ספירו היה טורח לקרוא את החלטות האו''ם, היה יודע שאין אנו כובשים ביש''ע אלא דווקא הערבים, היות וההחלטה הבינלאומית היחידה, שהיא בבחינת Enforceable decision קובעת שיש''ע שייך ליהודים.
ד''ר משה רוזנבלט
מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.