פורום ארץ הצבי

(נכתב בתשובה לנמרוד ברנע, 13/11/02 21:31)
http://www.faz.co.il/thread?rep=17442
מלוא כל הארץ כסילים - ורק חכם אחד
אריה פרלמן (יום חמישי, 14/11/2002 שעה 0:46)
בתשובה לנמרוד ברנע

אענה גם אני, על כל נקודה בנפרד.

1) את ה'פרשנות היצירתית' של פרופ' אהרון ברק וחבריו, אנו חשים על בשרנו מזה זמן. דוגמא אחת ל'פרשנות יצירתית', היא הקביעה של אהרון ברק, לפיה ההגדרה ''מדינה יהודית ודמוקרטית'', היא למעשה 'מדינה דמוקרטית ודמוקרטית' - כי לשיטתו יש לפרש את התיבה ''יהודית'' ברנת הפשטה כה גבוהה - עד שתתלכד עם האופי הדמוקרטי של המדינה. יצירתי, מפולפל - נכון; אבל בתכלס', בלשון הדיוטות, זה נקרא: ''יהודית - יוק''.

נכון, מאז שה'יצירתיות' הזו ספגה ביקורת רחבה מכל מיני 'כסילים' - הוא חזר בו ונזכר לפתע שלתיבה ''יהודית'' ישנן משמעויות מסורתיות-מורשתיות, של דת ומנהגים, וגם משמעויות לאומיות-ציוניות, של עברית, התיישבות ועליה. אך יש בכך על-מנת להמחיש את הבעיה.

נכון שישנם מקרים של לקונה, שבהם אין ברירה אלא לחדש. אך הצרה היא שבית המשפט העליון נוקט חירות רבה מדי בפרשנות ובהמצאתיות - ובדרך כלל לטובת צד אחד.
חקיקת חוק חדש הוא תמצית תפקידה של הרשות המחוקקת - לא השופטת. גם את זה צריך ללמוד בשיעורי אזרחות. בית המשפט העליון משתמש ביריעה רחבה ביותר של פרשנות ו''חקיקה שיפוטית'' - על-מנת לעצב את חיינו הציבוריים כרצונו, וזאת מבלי שיצטרך לתת את הדין לאף אחד.

2) זכות העמידה היא עניין הגיוני ביותר, מכיוון שבג''צ נועד להעניק סעד משפטי וצדק לאזרח שנפגע משרירות השלטון, ולא להוות במה להכרעות ערכיות ופוליטיות.
דווקא הדוגמא שהבאת ממשפט הקופים היא טובה להוכחת הטיעון. רוב תושביה של מדינת דקוטה(?) בארצות-הברית, החליטו שלא יילמדו בבתי הספר הציבוריים - שממומנים מכספי המסים - דברים הנוגדים את הערכים של רוב בני החברה. והא ראיה - שהיו צריכים להביא פרובוקטור מחופש מבחוץ. המצב היה שונה, אילו היה הנתבע מורה מקומי, או שהורה חילוני מקומי היה עותר נגד מה שראה כפגיעה בחינוך ילדיו.

3) פרשת קעדאן. אני מאוד מעריך את יכולתך לבחון כליות ולב, לחדור לראשיהם של אנשים - ולקרוא את מחשבותיהם. לגופו של עניין - אני מסכים שככל הנראה לא היו תושבי קציר מעוניינים בתושבים ערבים. אבל כל עוד אין לכך הוכחה - אי אפשר לפסוק על-פי התרשמות ומחשבות. בג''צ טען שאין בחוק מנהל מקרקעי ישראל או בחוקים אחרים, 'תכליות מיוחדות' המורות על אפליה - ולפיכך טען שהוא פועל בשם 'תכליות כלליות של עקרונות השיטה' - שהם שיוויון. את העובדה הטורדנית שבחוק מעמדן של הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית ישנה ''התיישבות יהודית'' - פטר בג''צ כ''חוק הצהרתי'' - שאין לו תוקף. ממש חגיגה: בכל פעם שיש חוק המפריע להשקפה הפוליטית - הוא הופך מיניה וביה ל''חוק הצהרתי'', ולא מחייב. כמו כן, לא הפריע לאידיליה גם החוק שבו כתוב כי מנהל מקרקעי ישראל אחראי ל''פרוייקטים לאומיים, כגון קליטת עליה, פיזור אוכלוסין והתיישבות חקלאית''. פיזור אוכלוסין והתיישבות חקלאית - התיישבות לא של סינים או הוטנטוטים, אלא של יהודים; ולא פיזור האוכלוסיה האינדיאנית בטקסס, כי אם פיזור האוכלוסיה היהודית בארץ-ישראל. וקציר משלב בתוכו את שני היעדים הלאומיים הללו, ובכך הוא תואם גם את החוק וגם את הציונות.
מפעם לפעם, אנו שומעים את להקת השמאלנים התורנית, שבמתק שפתיים מעושה אומרת דברים כגון: ''מתנחלים אהובים ויקרים, אנשים ערכיים שכמותכם, מלח הארץ... בואו ליישב את הנגב, בואו ליישב את הגליל... אנו נאבד את הגליל... בעיות דמוגרפיות, הצילו''. כ-ו-ל-ם תומכים בהתיישבות יהודית בגליל ובנגב... פאר הציונות, חלוציות לשמה, ולא ''כיבוש אכזרי ומנשל של עם זר'' כמו ביהודה ושומרון... אך כאשר מגיע רגע האמת, והסוכנות היהודית מקימה יישוב יהודי בארץ-ישראל הקטנה, מתוך כוונה לאזן את המחסור הדמוגרפי בחבל ארץ רגיש כגון זה שנמצא בו קציר - קובע בג''צ שהקצאת קרקעות לשם התיישבות יהודית זו אפליה, ציונות=גזענות - וכל אותם חברי הלהקה דלעיל עונים אמן.

ד''ר נ. זיו, שייצגה את העותרים, מחזקת את החשד שבני משפחת קעדאן לא היו אזרחים מסכנים שרק רצו לשפר את איכות חייהם ונדחו ברגל גזענית וגסה. הם יכלו לשפר את איכות חייהם - אילו רצו בכך, ביישוב השכן חריש, שהוקם על ידי מנהל מקרקעי ישראל, ויושבים בו יהודים וערבים רבים. אך גב' זיו אמרה בפירוש: ''העתירה מבוססת על טענה, כי אין מקום להמשך המדיניות שהייתה ציר מרכזי בציונות משך כמאה שנה, קרי: הקמת יישובים יהודיים לצורך יצירת חיץ גיאוגרפי בפני רצף של התיישבות ערבית''. אז תום לב אין כאן. דרך אגב, זמן לא רב לאחר שכפה בג''צ את קבלת משפחת קעדאן לקציר, הוא החליט לסרב, ובראיון לאיזה כתב-עת שולי, הוא כינה את ישראל 'מדינה נאצית', וזאת -כמה אירוני - דווקא לאחר שבג''צ הנאור פסק לטובתו.
[תודה לאיציק בם, שסעיף זה נכתב בזכות סקירתו על בג''צ קעדאן]

4) תהיה לי בעיה מאוד חמורה אם תהיה ''פוליטיזציה של הביטחון'', כפי שקרה בחוות גלעד - שחיילי צה''ל שירתו את הפריימריז של פואד, או, אם ארחיק עדותי, נניח ששנינו נמחה בתוקף, אם יתברר שחיילי צה''ל מתקשרים ממשרדיהם לבוחרים פוטנציאליים - ומשמשים כמטה בחירות - לא משנה לאיזו מפלגה. זאת פוליטיזציה של הביטחון.
מה שאני אמרתי הוא דבר שונה בתכלית: העובדה שהדרג המדיני הוא עליון על הדרג הצבאי, ושהאלופים ממונים על ידי פוליטיקאים - היא איננה מקובלת בארץ או בכל העולם כ''פוליטיזציה של הביטחון'' - וכך צריך להיות.

דעתי מאוד לא נוחה מכך שבית המשפט מתערב בשאלה האם להחזיק את דיראני ועובייד אם לאו; האם לגרש 415 אנשי חמאס אם לאו; האם, במהלך לחימה, להרוס בתים שמבחינה מבצעית מהווים מחסה למחבלים אם לאו; ועוד. זוהי לא רק התערבות גסה בשיקולים מבצעיים, זה כבר גובל בטירוף, שעלול לעלות חלילה בחיי אדם.
בארצות-הברית, אגב, לא מדקדקים בענייני אמנות ומשפטים, לא באפגניסטן, לא בעיראק, לא בגרנדה, לא בפנמה, וגם לא באמריקה גופא. ואם כבר כן מדקדקים - הרי שזה מתבצע בזמנים של שלום וביטחון, בתנאים גיאו-פוליטיים, אסטרטגיים, צבאיים, מדיניים ודמוגרפיים שונים לאין שיעור מאלה שלנו. דווקא כשהתקרבה ארצות-הברית למצבי חירום כשלנו - היא נהגה לפתע כמו ''יותר רפול מרפול'': מחסלת אנשי אל-קאעידה בתימן (ללא משפט - אוי ואבוי) או מוציאה להורג את טימותי מקוויי. מתי לאחרונה הוצא אצלנו להורג מחבל? האם ברגותי - שמעלליו חמורים יותר ממעללי מקוויי במספרים יחסיים לגודל האוכלוסיה - יראה אי פעם את עמוד התליה? אלף ש''ח טבין וטקילין תקבל ממני - אם כן.

5) אני לא טענתי ש''בית המשפט לא מייצג את העם'' - אלא דווקא בורג ואחרים. מעולם לא טענתי ששופטי בית המשפט העליון צריכים להיבחר על-ידי הציבור. זוהי שטות. אם קראת את המאמר, בוודאי ראית שלפי הצעתי, ישב שופט בדימוס כמשקיף בוועדה, על-מנת להביע את הערכתו לגבי הכשירות המקצועית של המועמד. כשם שישנו את מנגנון שירות המדינה, שבודק מינויי מנכ''לים, כך צריך להיות עם שופטים. אף אחד הרי לא מתרגש ממינויים פוליטיים של מנכ''לים ובכירים אחרים - כל עוד הם עומדים בקריטריונים מקצועיים.

6) עו''ד דרור חוטר-ישי אכן מעורב בפלילים, אך הבנתו בתחום המשפט איננה נופלת מזו של עו''ד יעקב רובין, גם הוא ראש לשכה בעבר, מה גם שביקורתו מגובה על-ידי שורה של מומחים אחרים.

7) הצגתי לא רק את שבדיה, קנדה, ואוסטרליה, אלא גם את ארצות-הברית, גרמניה וצרפת. המצב דומה מאוד גם בספרד, וביפן ישנה אף אפשרות לבוחרים לאשר או לדחות באופן ישיר את מינוי השופטים (שיטה שאינני דוגל בה). אני סבור ששבדיה איננה פחות נאורה מאנגליה, וגרמניה לא פחות דמוקרטית משווייץ.

8) שוב: לא קראת בעיון את מה שכתבתי. אם דעתך איננה נוחה ממינוי פרופסור לפיסיקה לוועדה למינוי שופטים - ניחא. כתבתי הרי שלא מדובר בתורה מסיני. יש לי הצעה טובה עוד יותר: אתה - נמרוד ברנע ואיש מלבדך - תמנה את שלושת החברים הנותרים בוועדה למינוי שופטים - ובלבד שלא יהיו שופטים מכהנים או בדימוס. תוכל למנות לשם או את מוישה מהמכולת השכונתית שלך, או את מזכ''ל העולם שמעון-שמעון פרס - רק שלא יחדור לשם חלילה איזה פרופ' צר אופקים לפיסיקת הקוואנטים.

9) אני שמח שהבחנת שישנה ביקורת על בית המשפט העליון מכל הקצוות האפשריים. כבר בכך ישנה משום התקדמות. אני לא חושב שכל מי שמציע לשנות את שיטת מינוי השופטים הוא לא מבין מה זה דמוקרטיה, שולל את הדמוקרטיה ורוצה בחורבנה, או אוויל כה משריש עד שהוא לא מסוגל להבין את תוצאות ביקורתו. אני גם לא חושב ששבדיה, ארה''ב, קנדה, ספרד, גרמניה, אוסטרליה, יפן וצרפת הן מדינות שבהן הגיע הקץ לדמוקרטיה.

איך אמרת? די לסיסמאות הפופוליסטיות.
http://www.faz.co.il/thread?rep=17445
תוספת
אריה פרלמן (יום חמישי, 14/11/2002 שעה 1:10)
בתשובה לאריה פרלמן

בעניין הכאת ילדים.

אני לא יודע מאיזו סדרת מדע בידיוני הבאת את הכותרת המהדהדת: ''מכי ילדים שכמותך''.

האם למדת בשיעורי אזרחות שמותר להטיל רפש בכל אדם, בכל זמן, כמעין תחביב לשעות הפנאי?

לא דיברתי בעד הכאת ילדים, גם לא אמרתי שאני נוהג כך. להיפך: אמרתי שהיה עדיף לו עולמנו היה חף לחלוטין מכל סוג של מכות, גם פליקים.

אבל אם נדמה לך שאצלי מנשב אוויר בחירות, אצלך כנראה לא מנשב די אוויר כלל, כיוון שקריאתך שטחית להחריד.

אני דווקא חושב שזהו אסון, שבג''צ קבע כי גם 'פליק' הוא בגדר ''תקיפה'', כאילו מדובר חלילה וחס בעינויים בברזל מלובן, בכיבוי סיגריות או השד יודע מה התעללויות סאדיסטיות.

במצב עניינים כזה, כל נער בן 14, 15 ויותר, שעומד על דעתו ומודע לסביבתו היטב - עלול לנצל לרעה את השיגעון הבג''צי הזה, ולסבך את הוריו בפלילים לא רק על 'פליק', אלא אף גרוע מכך: על שום דבר!
די בכך שהנער החצוף יאיים בתלונת-שווא, וכבר יוכל לסחוט את הוריו ולהפוך את חייהם לגהינום.

אני מניח שהצעד הבא יהיה קביעה שאם האמא מסרבת לקנות לילד שלה שוקולד ממולא-תות, ומתעקשת על שוקולד חלב ''רגיל'', זול יותר, יפנה הילד לבג''צ, בהסתמך על ''חוק זכויות חברתיות'', על ''חוק כבוד האדם וחירותו'', יטען ל''דיכוי'', ''אפליה'', ''נזקים נפשיים מצטברים'', וכבר אנו רואים את עו''ד אביגדור פלדמן מתראיין בפופוליטיקה, ונוזף בחנה מרעננה שלא קראה סיפור לדנה.

הטירוף הזה, שהוא רק בתחילתו, למזלנו, עלול להידרדר לטירוף שאחז בוושינגטון הבירה, שבה גברים כבר מפחדים להסתכל על נשים, שמא חלילה יואשמו ב''הטרדה מינית'', ואף נשים לא מעטות החלו לחוש לא נוח מהמצב, כיוון שהגברים החלו להתייחס אליהן כאל מצורעות: לא להביט, לא להתקרב, לא להגיד מילה בודדת שאיננה הכרחית בהחלט, כי כל עיטוש ואיוושה עלולים להיחשב ל''הטרדה מינית''.
http://www.faz.co.il/thread?rep=17472
זהו בהחלט תפקידה של הרשות השופטת
נמרוד ברנע (יום חמישי, 14/11/2002 שעה 14:20)
בתשובה לאריה פרלמן

לקבוע תקדימים ולבצע אקטיביזם שיפוטי, ולא תפקידה של הרשות המחוקקת - וזאת, ע''פ חוק יסודות המשפט שקבוע שבמקרה של לקונה על בית המשפט לפסוק ע''פ עקרונות הצדק, החירות והשלום של המורשת היהודית.
חוק זה, עבר בכנסת ישראל - הרשות המחוקקת, ונתן מנדט זה לרשות השופטת.
http://www.faz.co.il/thread?rep=17520
אנומליה בדמוקרטיה
ישראל בר-ניר (יום חמישי, 14/11/2002 שעה 23:44)
בתשובה לנמרוד ברנע

נושא אחד אינו זוכה להיתייחסות במאמרו של אריה או בתגובות עליו. הפרדת הרשויות היא מרכיב מרכזי של המערכת הדמוקרטית, אבל היא מכילה סתירה פנימית. בניגוד לרשויות המבצעת והמחוקקת, שנבחרות ע''י הציבור ועומדות לבחירה חוזרת תקופתית, הרשות השופטת מתמנית ובדרך כלל ללא מיגבלות זמן. יש לזה סיבות טובות, אבל ללא כל קשר לשיטה בה שופטים מתמנים לתפקידם, הרשות השופטת מהווה גוף חריג. גוף שהוא במהותו בלתי דמוקרטי בתוך המערכת הדמוקרטית.
במרבית הדמוקרטיות המתוקנות של העולם המערבי קיימת מערכת של איזונים (Checks and balances) המסדירה את יחסי הגומלין בין שלושת הרשויות. איזונים כאלה מעוגנים בדרך כלל בחוקה (זה המצב בדרך כלל בעולם המערבי) או שהם נשענים על מסורת (זה המצב באנגליה למשל). העדרה של מערכת כזאת מהווה פתח לשחיתות והפקרות שבקלות יכולים להידרדר לאנרכיה.
גם כשיש מערכת כזאת, ועל אחת כמה וכמה בהעדרה, דווקא האופי הלא דמוקרטי של הרשות השופטת מחייב מישנה זהירות כשבאים לקבוע את האופן בו השופטים מתמנים.
כשהרשות השופטת ממנה את עצמה זה מונע כל אפשרות לבניית מערכת יחסי גומלין תקינה בין שלושת הרשויות.
תאוות השילטון ויצר השררה הינם תכונות אנושיות שאף אחד לא מחוסן מפניהן, גם אם הוא שופט.
התדמית שמנסים ליצור כאילו השופטים, או לפחות שופטי בג''ץ, הם מלאכי עליון ושהם תמיד יודעים להפעיל שיקול דעת ולהתעלות מעל נטיותיהם האישיות, היא תדמית מופרכת שאין לה כל אחיזה במציאות.
בתקופת כהונתו של נשיא בית המשפט העליון הנוכחי, אהרון ברק, נפרצו כל הסכרים. תוך ניצול חוסר הבנה מצד הרשות המחוקקת וחוסר רצון להיכנס לעימותים, בית המשפט נטל לעצמו סמכויות על שבכוחן הוא מבטל חוקים שנחקקו ע''י הכנסת ללא כל בסיס חוקי, במקום לפסוק לפי החוק הוא מיסתמך על אמות מידה מוסריות שאין להן כל זכר בחוק, ומרשה לעצמו להיתערב בתיפקוד הממשלה כשזה תואם את השקפותיו הפוליטיות.
אפשר לכתוב מגילה שלמה על הנושא (המדורים של יצחק יואב ודרור ימיני בעיתונות מלאים בדוגמאות מהחיים). אסתפק כאן במקרים ספורים להמחשת המצב האבסורדי.
מקרה ראשון: שופטת בית המשפט העליון לשעבר, מרים בן פורת, החליטה משיקולים שלה לעזוב את כס המשפט וקיבלה על עצמה את תפקיד מבקר המדינה. כשהגיע זמנה לצאת לגימלאות התברר לה שהחוק מונע קבלת פנסיה פעמיים, ועליה לבחור בין זכויות הפנסיה של שופט לבין אלה של מבקר המדינה. הבעייה שהתעוררה היתה שלשופט, כמו למרבית האנשים שהתמסרו כל חייהם לשרות הציבור, מגיעה פנסיה של 70% ממשכורתו האחרונה, בעוד שלמבקר המדינה שזה מינוי לתקופה מוגבלת בלבד, מגיעה פנסיה של 100%. עד כאן זה פשוט. אבל מה? משכורתו של שופט עליון היא ''קצת'' יותר גבוהה מזו של מבקר המדינה. הגב' בן פורת החליטה שמגיע לה ליהנות משני העולמות וטענה שמגיעה לה פנסיה של 100% ממשכורתו של שופט עליון. נציב שירות המדינה התנגד והתעורר קצת רעש. מינו שופט אחר שיפסוק במחלוקת. בלי להיכנס לשאלה של מערכת היחסים וההכרויות בין השופטים, על אותו שופט הוטל לפסוק בנושא שיכול בהחלט להשפיע על תנאי הפנסיה שלו עצמו. אני משאיר לקוראים לנחש מה הוא החליט.
מקרה שני: זמן קצר אחרי ששרון נכנס לתפקיד ראש הממשלה, הוא ניסה לנהל מגעים שונים עם ערפאת כדי לראות אם ניתן למצוא איזו שהיא דרך להגיע להפסקת אש ולחידוש המשא ומתן על הסדר. לצורך המגעים האלה הוא נעזר בבנו. מייד התעוררה ''סערה'' ציבורית: שחיתות, נפוטיזם, רק במושחתים שבמשטרים תיתכן נבלה כזאת ועוד כהנה וכהנה. בראש הצועקים היו יוסי שריד מ''מרץ'' וחבריו לסיעה שהדבר האחרון שמטריד אותם הוא סדרי שלטון תקין. מה שבאמת הדאיג אותם היה הסיכוי הקלוש שאולי באמת ייצא מזה מה שהוא ושרון יצליח להגיע להסדר. את זה הם לא היו מוכנים לבלוע בשום אופן וכדי למנוע זאת הם עתרו לבג''ץ. מתברר שאין שום מניעה חוקית לפעולותיו של שרון. אין שום חוק שאוסר זאת על ראש הממשלה, או על כל שר אחר לצורך העניין. התקשי''ר אוסר העסקתו בשכר של בן משפחה, אבל התקשי''ר איננו בדיוק חוק ומדובר בפירוש על ''העסקה בשכר''.
במקום לדחות את העתירה על הסף (מה שהיה וודאי קורה לו ראש הממשלה היה מהצד ''הנכון'' של הקשת הפוליטית), בית המשפט החליט שיש לו הסמכות לדון בעתירה ואף לפסוק. מאחר ויש גבול עד כמה ניתן לכופף את החוק, גם בג''ץ לא יכול היה להתעלם מהעובדה שלא היתה כאן כל עבירה על החוק, ולכן הוא לא פסק חד משמעית נגד שרון. אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ''לא ייעשה כך במקומנו'' החליטו שופטינו, והוציאו פסק דין של לא בשר ולא חלב: מאחר ובפיקוח נפש אנו עוסקים, הם קבעו, השימוש בשירותיו הטובים של הבן מותר אם הנסיבות באמת מצדיקות זאת. ומי יחליט מתי הנסיבות אכן מוצדקות? היועץ המשפטי. כלומר ''משפטיזציה'' של ניהול המדינה. עם כל הכבוד למר רובינשטיין (אם אינני טועה יש לו דרגת רב סרן בפרקליטות הצבאית) , ההכשרה שלו, וגם זו של נציגים אחרים במערכת המשפט איננה בדיוק מה שנידרש כדי לפסוק בענייני ביטחון.
מיקרה שלישי: חוקים וחוקי יסוד. הרשות המחוקקת קיבלה מספר חוקים שהוגדרו כ''חוקי יסוד''. לחוקים אלה מעמד מיוחד בכך שהחלטה לשנות או לבטל אותם צריכה להתקבל ברוב של 61 מחברי הכנסת, בניגוד לחוקים ''רגילים'' שכדי לשנות או לבטל אותם מספיק רוב של חברי הכנסת הנוכחים בהצבעה (ראיתי שלפני מספר ימים התקבלה בכנסת איזו החלטה ברוב של 5 נגד 3!). נשיא בית המשפט העליון החליט שמעמדם המיוחד של חוקי היסוד הופך אותם לחוקי על, מה שלדעתו מקנה לבית המשפט את הסמכות לבטל חקיקה של הכנסת אם לדעתו היא סותרת את מה שנאמר בחוק יסוד. הוא לקח כאן דוגמא מהמצב בארה''ב. ההבדל הוא שבארה''ב זה כתוב במפורש בחוקה שגם קובעת סייגים ברורים למה שבית המשפט יכול או לא יכול לעשות בתחומים אלה, ובישראל זה כלל לא נאמר בשום חוק. זו פרשנות בלבד (לצורך העניין, אינני פוסל על הסף את הפרשנות הזאת, כי יש בזה היגיון מסויים), אבל כל מי שעבד פעם עם עורכי דין יודע שכאשר זה מגיע לפרשנות, הם ימצאו סימני כשרות גם בחזיר. מה שעושה את כל הנושא עוד יותר אבסורדי זאת העובדה שחוק יסוד יכול להיתקבל ברוב רגיל (למשל 5 נגד 3 כבדוגמא שהזכרתי למעלה) וזה לא יפגע במאומה במעמדו כ''חוק על''.
לסיכום, אינני מתיימר להציג פיתרון לבעייתיות הנובעת מהאופי הלא דמוקרטי של הרשות השופטת, אבל זה נושא חשוב שיש לתת עליו את הדעת, ויפה שעה אחת קודם.
http://www.faz.co.il/thread?rep=17556
במקרה של לקונה,
אריה פרלמן (יום שישי, 15/11/2002 שעה 13:31)
בתשובה לנמרוד ברנע

תפקידו של בית המשפט למלא את החסר. אבל כאן ישנן כמה בעיות:

* האם אכן חסר?

* עד כמה ממלאים את החסר?

* על סמך מה?

נראה לי, שבית המשפט העליון החליט, פחות או יותר, שישנה ''לקונה'' במקרים רבים מאוד, ואז הוא פוסק על פי עקרונות ה''חירות, הצדק והשלום'' של מורשת אהרון ברק.
http://www.faz.co.il/thread?rep=17595
כדי להבין טוב מה זה בדיוק ''לאקונה''
ישראל בר-ניר (שבת, 16/11/2002 שעה 1:11)
בתשובה לאריה פרלמן

להלן הסיפור הבא. לפני שנים רבות, בעת נסיעת עסקים הגעתי לוושינגטון הבירה. כשנסעתי במכונית עם ידיד ישראלי שגר שנים רבות בעיר הזאת, הגענו לאחד הרחובות הראשיים בו היה תמרור No U Turn (אסור לעשות סיבוב פרסה). לתדהמתי זה היה בדיוק מה שידידי עשה כדי למצוא מקום חנייה. ''צבי, השתגעת? הרי זה אסור'' צעקתי עליו. הוא השיב לי בקור רוח ''לא כתוב בתמרור No U Turn for Zvi'' והמשיך לנהוג למקום החנייה.
למי שלא שכח, כשפרצה שערוריית עמותות ברק, זו היתה למעשה הטענה העיקרית בפי המגינים עליו. היועץ המישפטי ''קנה'' את זה.
מאחר וכל חוק ניתן לפרשנות, וגם המחוקק הכי חכם לא יכול לחשוב מראש על כל האפשרויות, תמיד תהיינה לאקונות. במצב בו אין הגדרה ברורה של יחסי הגומלין וחלוקת סמכויות בין הרשויות הוא פתח להפקרות מישפטית.
מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.