|
נראה לי שהנושא שאליצור מנסה להעלות כאן
ובאופן מסורבל מאד הוא העניין של 'עינוי הדין'.
אסור לבלבל את ענין 'עינוי הדין' אשר מערכת
המשפט אסורה בו (והענין הנספח של 'שקיפות
ההליכים' ופומביותם), עם מה שאליצור טוען
ונוגע בהליכי החקירה וההגשה למשפט.
במקרה של אולמרט, כמו במקרה של הנשיא קצב,
אקלים השחיתות שאפף את משרדיהם של השניים
כבר בתקופות מוקדמות של היותם בתפקידים ציבוריים
היה ידוע לכל מי שעבד עימם אז. לא היה מנוס בסופו
של דבר, בין אם בשל דחיקת גורמים פוליטיים להתחיל
בחקירה או בשל הצטברות טבעית של הוכחות לכאורה,
מלהתחיל בחקירה לקראת הגשת כתבי אישום.
אך זכותם של הנחקרים, כמו כל נאשם אחר, לקיצור
משך החקירה ככל האפשר על מנת למנוע עינוי דין
מהנחקר.
אין לכך כל קשר לתפירת תיקים. היו תיקים שאכן נתפרו
לנושאי משרות ציבוריות, והחקירות היו קצרות מאד.
בנוסף לכך, במקרה של אולמרט, למרות הצטברותן של ראיות
ועדויות מרשיעים לכאורה, הרי נראה שהטקטיקה של הנאשם
אולמרט היתה זו שגרמה למראית עין של עינוי הדין (מתאנים
לי על לא דבר) אך היתה למעשה תוצאה של ההצגה של שיתוף
פעולה שבה נקט הנחקר לכל אורך הדרך במטרה לפרוס את
החקירה ולאלץ את החוקרים לחשוף כל פירור מידע ועדות בפני
הנחקר, ועקב כך, החשיפה של הטקטיקה של התביעה והמשטרה,
דבר המביא בסופו של דבר לשליטה של הנחקר בתהליך החקירה
במקום שליטה של החוקרים והתביעה.
אין אולמרט זכאי להתלונן על עינוי הדין, אם בכל פגישה עם החוקרים
בחר מתי וכיצד להפסיק את החקירה, טקטיקה אשר יצרה 'מידור'
של העדים והממצאים, ואיפשרה כנראה לבאי כוחו של הנחקר
להגיע לעדים ולנטרל את עדותם מבעוד זמן.
אליצור טוען שהחוקרים והחקירה מוטים מראש בשל מניע פוליטי.
אך קשה לו להוכיח את טענתו. במקום זה הוא צועק את טענתו
בקול רם יותר, בתקווה שזה ישכנע. אבל זה לא משכנע - זה רק גורם
לי לחשוב שהאיש בעצמו חרש. |
