|
הכשל הלוגי הכרוך בנסיונות להוכיח
את דבר קיומו של אלוהים ידוע למי שלמד
פילוסופיה.
כבר אצל אפלטון מובאים הדברים במתכונת
הבאה: היות ואלוהים הוא 'צורה' מושלמת,
והאדם רחוק משלמות, אין לאדם כלל אפשרות
ל'דעת' או להגדיר באופן מלא את אלוהים.
והיות ואין לנו אפשרות להגדיר את אלוהים
(במובן של ידיעת כל 'חלקיו') גם אין בידינו
לומר בבטחון שאלוהים קיים או לא קיים.
אך גם לפי אפלטון יש בידנו האפשרות להגדיר
באופן מלא את יחסנו לאלוהים, ומתוך הגדרה
זו של ה'יחס' בין אדם לאלוהים צומחת השיטה
הפילוסופית שאותה מגדיר אפלטון כ'שיטה השניה
בעדיפותה' - the second best method).
וניתן לטעון שהיות ואת היחס לאלוהים ניתן
להגדיר במלואו, יש מקום להסיק מקיומו של היחס
הזה גם את קיומו של אלוהים. ואכן, ההוכחות
השונות הקיימות בספרות הפילוסופית בעניין
הוכחת 'קיומו' של אלוהים, משתמשות בעובדה זו
- ראה ההוכחה הכפולה של דקרט לקיום הנפש
ולקיום אלוהים.
רק שאצל דקרט ההוכחה משתמשת במונחים של
'גריעה' ו'שלילה', בעוד שאצל אפלטון המונחים הם
'פוזיטיביים'. אפלטון מצליח להראות שוב ושוב
שהצורות המושלמות (וצורת הצורות - אלוהים)
אכן קיימות, היות והוא מצליח להראות את נחיצות
קיומן לתקפותו של השיח הלוגי הסמנטי.
ובמובן הזה ניתן להסמך על אפלטון כדי לטעון
בהצלחה שאלוהים אכן קיים, כי קיומו הכרחי
ליכולתנו לדבר ולחשוב בהגיון. זו הוכחה עקיפה
אמנם לקיום האלוהים, אך היא קרבוה במידה
מפתיעה למונחים הסמנטיים המרכיבים את
התפיסה היהודית.
אפלטון תמיד מפתיע בגישתו לנושאים השנויים
במחלוקת בעולם הפילוסופי. לדוגמא: כאשר דנים
התלמידים שבאו לביקור אחרון אצל סוקרטס בבית
הכלא בשאלת הישארות הנשמה לאחר מות הגוף,
שם אפלטון בפיו של סוקרטס את הטענה (וכביכול
ההוכחה) שאכן הנשמה נשארת לאחר מות הגוף.
אך באותה העת מדגים אפלטון (כמחבר הטקסט)
את עמדתו שלו, שאכן היה רוצה להאמין שהנשמה
נשארת, ואף היה מציע לנו להאמין בכך, אך שאין בידו
או ביד בן אנוש להוכיח בוודאות שאכן הנשמה נשארת. |
