|
המסמך של הוועד אינו מתיימר להיות מחקר הסטורי.
הוא מסמך פוליטי מעצם הגדרתו,
והוא מהווה תביעה של מיעוט להכרה בזכויותיו
כמי שמולדתו היא פלסטין-א''י.
למרות זאת, ועל רקע מסע הנישול המתמשך של הערבים
הפלסטינים מאדמתם על ידי מוסדות המדינה,
המסמך מגדיר בפירוט את המטרה המשותפת של שני
העמים בתור,
''הכרת המדינה בהיותה מולדת משותפת
לאזרחיה הערבים הפלסטינים והיהודים.''
אכן אפשר לקרוא את השפה של המסמך בכמה אופנים,
אך הפרשנות של ה'הסטוריונית' רבקה לטענות
המופיעות כביכול במסמך מבוססת על קריאה מילולית
תוך הוצאת הדברים מהקשרם.
רבקה, לעומת זאת מצהירה על היות כתיבתה בגדר
עבודה בלתי תלויה, ומביאה את התואר שלה בהסטוריה
כסימוכין לטיב עבודתה כמחברת מאמרים בנושאים הסטוריים.
אך מכל מה שכתבה עד כה, וזה כולל גם את הפתיח אליו התייחסתי,
התמונה המצטיירת היא של חקירה משוחדת שמטרתה היחידה היא
'הוכחת' העמדה שזכותם של היהודים על ארץ ישראל גדולה משל עמים
אחרים בשל קיומו כביכול של רצף ישוב יהודי בכל התקופות.
דווקא אצל רבקה חסרה הפרשנות שאותה אתה דורש מהמסמך הפוליטי
המוגדר כחד-צדדי מראש: אצל רבקה חסרה ההצהרה בדבר היות ארץ ישראל
המולדת של שני העמים, עובדה שאמנם משתקפת בחלק מהממצאים שהיא
מביאה במאמריה, אך חסרה אצלה הפרשנות שתתן לדברים ביטוי.
רבקה טוענת שהמניע לכתיבת המאמרים היתה המצגת השיקרית של מסמכי
הוועד, אך דווקא במסמך הפוליטי של הוועד שאינו מתיימר להיות מחקר הסטורי
מופיעות השורות,
''הכרת המדינה בהיותה מולדת משותפת
לאזרחיה הערבים הפלסטינים והיהודים.''
אצל רבקה אין לכך זכר.
אך רבקה היא משלנו, וכוונותיה תמיד טובות.
הרי אינה יכולה לפגוע בזבוב.
השימוש שאוהדיה עושים במאמרים פוגע גם פוגע.
ומתגובות אחדות שלה ניתן להבין שהשמירה על זכויות
האדם של מי שאינם יהודים אינה בראש מעייניה.
אנשי הוועד לעומת זה ושפתם האנכרוניסטית משהו,
-קל להציגם כאוייבי ישראל ומעוותי המציאות. לישראלים
כדוגמת הגברת קל לשכוח כיצד מרגיש מי שחי כאזרח סוג
ב' במדינה בה יש אפלייה ממוסדת כלפיך. ליהודים כדוגמת
רבקה קשה לתאר כיצד חש מי שחי ביהודה ושומרון תחת
הכיבוש הישראלי ללא כל זכויות אמיתיות או הגנה משפטית.
לך דוד קשה כנראה להבין מה עובר על משפחה בעזה או ברפיח
שמחצית או כל בניה נהרגו וביתם נהרס במלחמה האחרונה,
ויש כאלה רבות מספור. המציאות הזאת כבר אינה מגיעה כלל
לתודעה של הישראלים. ראינו את האדישות הזאת גם במלחמת
לבנון השנייה.
העמדה הרבקאית שבאה לידי ביטוי ביצירת מודל הזוי של הדדיות
בין האתוס הפלסטיני והיהודי, חסרת בסיס אמיתי, היות וההדדיות
הזאת היא פיקציה במציאות בה מדינת ישראל לוקחת כל שהיא חפצה
מהתושבים הפלסטינים ומעבירה לתושבים היהודים, בחסות הצבא.
הטענה של רבקה שהמניע לכתיבת המאמרים היו הדברים שפורסמו
על ידי הוועד של ראשי הרשויות הערביות, אינה משכנעת. המסמך עצמו אינו
תומך בטענתה כאשר קוראים את כולו, היות והוא קורא להכרה בהיותה של
ארץ ישראל מולדתם של הערבים הפלסטינים והיהודים, ועיקרו הקריאה
לשמירה על הזכויות הפוליטיות (זכויות האדם) של בני כל העמים החיים
בארץ ישראל.
ומכאן נובע שהמניע של רבקה בכתיבת המאמרים בא ממקום אחר לגמרי.
רצתה רבקה בתהילה השמורה למי שתוכיח שאכן היה רצף של ישוב יהודי
בארץ ישראל בכל התקופות, וגם לספק באותה הזדמנות עילה לאנשי ארץ
ישראל השלמה (וזה כולל היום את כל היהודים בישראל כמעט) להמשיך
במסע הנישול המזורז של האוכלוסיה הפלסטינית מנכסיה.
הביקורת המתודולוגית שלי את דברי רבקה היא עניינית (הרבה יותר מאשר
טענותיה הלא-מגובות או תגובותיה לדברי).
ובכל המקרים בהם אני מבקר את רבקה ביקורתי מנומקת ומבוססת על ניתוח
של הדברים שכתבה. אתה מבלבל בין הביקורת המתיחסת לדבריה של רבקה
(לא לעובדות שכלל אינה מביאה) לבין הצורך להביא עובדות סותרות בתגובה
לעובדות שהובאו בגוף מאמר. ביקורתי העיקרית על המאמר על 'מעריה' היתה
שכלל לא הביאה המחברת עובדות להוכחת טענותיה.
לכן גם טענתה שעלי להביא עובדות מנוגדות כדי לסתור את טענותיה מופרכת,
כי הרי אי אפשר להביא עובדות הסותרות עובדות שכלל לא הובאו על ידי
המחברת. חבל שאתה מבלבל את היוצרות
או בקיצור,
טענתך שהמסמך של הוועד טוען,
''יעני אנחנו כולנו ילידים ואתם כולכם קולוניאליסטים.''
פשוט אינה נכונה בשל המשפט המסכם את
המסמך:
''הכרת המדינה בהיותה מולדת משותפת
לאזרחיה הערבים הפלסטינים והיהודים.'' |
