|
כלומר, אתה גאה בכך שהתורה, שמגדירה את עמך, היא אות מתה כבר 4000 שנה (תיקון קטנוני: 3300 לכל היותר), ובמקומה בא, כנראה, המוסר השרירותי של עמיש, היונק את סמכותו מהנוירונים במח הטוב ביותר בעולם.
רוב היהודים עד לפני 150 שנה ראו בחסר היכלת לקיים את מצוות התורה עניין רע, לא עקרוני - תוצאה של החרבן ושל חלשתינו (הרוחנית והגשמית). מה לעשות, התורה מציגה מוסר למערכת חיים מלאה, ולכן מרכב קצת יותר משל הנצרות של פאול (שלא דמיין לעצמו מדינה נוצרית) ומשל הקראן (שכמעט כל אמרותיו המוסריות מתיחסות לפוליטיקה), וודאי משל עמיש (שמקורותיו אי שם בערפילי ה''רנסנס'' והשתנה מאז מאות פעמים, הכל לפי הרייטינג).
בפעל, ברור שהרג על רקע פוליטי - אם הוצאה להרג של מורד בידי המדינה, ואם התנקשות במנהיגים מדיניים בידי מורדים (שהחליפום או שחוסלו לאחר מכן) - היה נפוץ בקרב יהודים כמו בכל מקום אחר שרוחשת בו אידאולוגיה מדינית כלשהי. כך עולה בבירור מספורי המקרא. ויש להניח, שכמו בכל מקרה אחר, באותה תקופה היו רוב המקרים הללו שנויים במחלקת כזו או אחרת. לאחר אלפי שנים, נותר בידינו רק יחס נביאי האמת למקרים הללו, וגם זה אינו חד משמעי תמיד.
יתכן, ובזה תוכל אתה להרחיב, שהיחס בדיעבד להריגות כאלה שונה בין היהדות לאיסלאם. מהקצת שלמדתי, הבנתי שמוסלימים נוטים יותר להחיל את כלל ''זה רצון האל'' שלהם על מקרים מסוג זה, אבל יש יוצאים מן הכלל (לדוגמא, היחס השיעי לטבח כרבלא?). אנא תקן את טעויותי.
מכל מקום, כל עוד מדובר בפוליטיקה, קשה מאד לטעון להבדל מהותי בין יהודים או מוסלימים לכל אחד אחר. נכון שבתקופה שקדמה לקום המדינה, ניכר - לפחות על פני השטח - שהרבנים היו בדרך כלל נגד גלויי מרידה. אם מעשיהם בסתר תאמו השקפה זו, כלומר לא דובר רק בהעמדת פנים מחתרתית אלא בתפיסה תבוסתנית שרשית, אינני רואה מקום להתגאות בה.
בקצרה: למרות שאני מסכים עם טענתך הכללית, אני סבור שהדוגמאות שהבאת אינן שייכות לעניינה.
הרבה יותר נכון להציג את המצב השורר בחברה ובתרבות האיסלאמית-ערבית (דוקא ערבית וצפון-אפריקאית, ככל שאני מבין), ואת המקום שתופסת האלימות בין אנשים רגילים בחברה זו (ואת התפיסה שלה, הנכונה הסטורית, שזוהי התרבות המוסלימית האותנטית, בה היה מעורה גם מחמד עצמו, אף אם אינה נזכרת בפירוש בקראן, מתוך הנחה שאין צרך לכתוב דברים המובנים מאליהם שמחמד לא ראה סבה לשנות). |
