פורום ארץ הצבי

(נכתב בתשובה לראובן גרפיט, 27/09/02 13:27)
http://www.faz.co.il/thread?rep=12253
לראובן: בהחלט כן
Doron Arazi (יום שישי, 27/09/2002 שעה 15:54)
בתשובה לראובן גרפיט

בפקיסטן נאבקים ביניהם שני זרמים מוסלמיים סוניים,
הבארלווי (Barelvi) והדיאובנדי
(Deobandi) , ואף הקימו מיליציות הקוטלות זו את זו.
גם המיעוט השיעי (כ-‏25%) נמצא תחת איום וקיצוניים סונים רוצחים את בניו, עד שגם הוא נאלץ להקים מיליציה להגנה עצמית. פרשה לעצמה היא האחמדים (המוכרים לתושבי חיפה משכונת כבביר במורד הכרמל) : המוסלמים רואים בהם כופרים וחכמי הדת ניהלו נגדם הסתה פרועה, פוגרום גדול ב- 1953,וב-‏1973/4, כשפקיסטן עדיין היתה תחת משטר פרלמנטרי, הצליחו להעביר חוק
המסווג אותם כלא-מוסלמים. יש בזה היבט טראגי: האחמדים תמכו בייסוד
פקיסטן כמדינה למוסלמים ב- 1947 ולעניין זה נחשבו כמובן על ידי מנהיגי התנועה
הלאומית למוסלמים טובים ובני ברית כשרים נגד הרוב ההודי-ההינדואי, אך כשהגיעה השעה להגדיר ''מיהו מוסלמי'' הם הורדו רשמית לדרגת אזרחים סוג ב' במולדתם. יש בזה גם היבט (צדדי) ישראלי: המדינאי הגדול ביותר שהוציאו האחמדים מקירבם היה סיר זפראללה ח'אן (Sir Zafrullah Khan), ממייסדי המדינה ושר החוץ הראשון שלה במשך שנים
רבות , כעין משה שרת פקיסטני. הוא היה זה שקבע את הקו של ''מדיניות חוץ איסלמית''
כהמשך הגיוני של האידיאולוגיה האיסלמית בענייני פנים,
וסמלה המרכזי היה כמובן אנטי-ישראליות חריפה. זפראללה הוא זה שנשא את הנאום האנטי-ציוני החריף ביותר באו''ם נגד החלטת החלוקה של
1947 - מסמך היסטורי מעניין, שבו הוא מתפתל כדי להסביר
למה הוא בעד חלוקה בתת-היבשת ההודית ונגדה בא''י. ומובן שהוא קבע את הסירוב להכיר בישראל וגינה אותה בכל הזדמנות - הדרך הקלה והנוחה ביותר להפגין כשרות איסלמית. והנה דוקא הוא נרדף בערוב ימיו על ידי אותן רוחות
איסלמיות שהוא עורר בשעתו מרבצן וסבל את ההשפלה, שהמדינה
שהשתתף בייסודה הכריזה עליו ככופר. (הסיפור כמעט ''יהודי'' ומזכיר את גורלם של יהודים אולטרה-פטריוטיים בגרמניה,בפולין
וכד'.) נוסף על כך יש להזכיר את המתחים האתניים
בפקיסטן בין העמים השונים - פנג'אבים, פאשטונים, סינדים, באלוצ'ים, מהגרים
ואחרים, המשתלבים בגישות דתיות שונות. על רקע זה כבר פרשו מפקיסטן הבנגלים ויסדו ב- 1971 את בנגלדש; ואילו הסינדים, הממורמרים בעיקר על קיפוח הלשון והתרבות הסינדית ועל דומיננטיות הצבא שרוב
קציניו פנג'אבים ופאשטונים, מבטאים גם גישה מוסלמית
''רכה'' יותר בגלל השפעת המיסטיקה הצופית בתרבותם:
סינד היתה אזור פעולתם של קדושים צופיים רבים, מלאה
במסגדים המוקדשים לזכרם, וכמה מהם ייסדו ''שושלות
אדמו''רים'' שצאצאיהן פעילים עד היום. הצופיות נוטה
להיות פחות תוקפנית ושתלטנית מן האיסלמיות ההלכתית-השרעית, ולכן גם הסינדים חילוניים יחסית ומתנגדים
לאיסלאמיות הפוליטית. בקוטב השני נמצאים הפאשטונים, המקיימים אורח חיים שבטי-מוסלמי נוקשה , אבל דווקא הם מתנגדים לאיסלם הפוליטי ומפלגתם המובהקת ביותר, ה-ANP (Awami National Party) משלבת גישה סוציאלית ''שמאלנית'' עם חשדנות עמוקה כלפי המימסד הדתי וחתירה למדינה חילונית ולהגבלת האמונה המוסלמית לתחום הפרט (וכל מנהיגיה הם, כאמור,
מוסלמים אדוקים באופן אישי).
פקיסטן חשובה כמקרה מבחן דווקא כיוון שנוסדה במודע
כמדינה למוסלמים. היא נוטה לאשר את ההערכה שהגדרת הזהות
האיסלמית היא בעיקרה שלילית, במנוגד לעולם הלא-מוסלמי, ובתוכה מתרוצצות זהויות סותרות רבות, שחלקן אפילו
יכולות להיות בעלות בריתו של המערב במאבק נגד הקנאות האיסלמית
הפונדמנטליסטית.
http://www.faz.co.il/thread?rep=12264
doron arazi: Thank You!
ראובן גרפיט (יום שישי, 27/09/2002 שעה 18:11)
בתשובה לDoron Arazi

http://www.faz.co.il/thread?rep=12346
הצופיות והרמב''ם
אליצור סגל (שבת, 28/09/2002 שעה 21:49)
בתשובה לDoron Arazi

לק''י
דורון ארזי סקירה מענינת מאוד. ובנוגע לצופים - הרב יוסף קפאח חושב שהם השפיעו רבות על ההגות היהודית ערבית בכלל ובאופן מיוחד על השולשלת הרמב''מית. במיוחד הוא מציין את הספר אכו'אן אלצפ'א - האחים לטוהר, כספר שהשפיע רבות ועמוקות. מענין האם יש סיכוי לתרבות ערבית יהודית בעלת הפריה הדדית בימינו.
אליצור
http://www.faz.co.il/thread?rep=12365
האבסורד הוא שהגישה הצופית (או סופית) היגיעה
מיכאל מ. שרון (יום ראשון, 29/09/2002 שעה 2:53)
בתשובה לאליצור סגל

לארץ באופן עקיף, דרך תלמידיו של מציב שיטת ''העבודה'' הרוחנית הקווקזי (בן לאב יווני ואם ארמנית) גאורג איוונוביץ גורדייף (1870-1949 ).
מדובר במסכת רעיונות אזוטריים והבנת ותירגול מערכות תנועה, והתנסות במדיטציה בתנועה. האיש הרבה לנדוד במזרח, שהה 10 שנים בטיבט, והיה מורו הרוחני של הדלאי למה. אחת ממקורות השפעתו המרכזיות היא התורה הסופית ותורת התנועה המרחבית הסופית.

הבמאי הבריטי הדגול פיטר ברוק היה אחד מתלמידיו, ובסרטו על מסעותיו של גורדייף Meeting with remarkable men על פי ספרו, רגע השיא בסרט הוא כאשר גורדייף מגיע במסעו הרוחני למנזר בודהיסטי יחודי. שם הידע האולטימטיבי מתגלה לו, לא במילים, וגם לא בשתיקות זן, אלה בתנועה, במחול דרוישים סופי - בדינמיקה שלא מן העולם הזה של תנועה מורכבת ורבת רכיבים המאזנת עצמה באופן ''לא אפשרי'' ברגע אובדן משקלה, על הסף. צריך לראות זאת (מדובר באחת הקבוצות הצרפתיות של תלמידי גורדייף).

רגע שיא אחר הוא כאשר גורדייף נוכח במעין ''תחרות'' שנתית בין אמנים תוקעי קרן באפגניסטן.
הארוע נערך בקניון, וכל תקיעה גוועת בקול ענות חלושה בין צוקי הקניון האדיר. אבל אחד קולע לתדר ולעוצמה הנכונה, והתקיעה משתקפת לפתע ועולה ומהדהדת מכל צוקי הקניון, תוך החזרים ממישור צוקי למשנהו באפקט ממושך ולא יאומן.

אחד ממפיצי הגישה המרכזיים בארץ היה המחנך מהגימנסיה הריאלית בחיפה, יוסף שכטר.
מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.