|
הוקמו יישובים חדשים (למיטב זיכרוני לפחות 6 נקודות בנגד הצפוני, אחת מהן רהט), אבל הם ממלאים רק חלק ממטרות הקמתן, בשם תהליכי החיברות בחברה הערבית (חאמולות, משפחות מורחבות). הערבים מעדיפים להיצמד לכפריהם ולהתרחב בשטח בתוך החאמולה. השטח הכלול בכפרי וערי הערבים יכול להכיל לפי יחס שטח/אוכלוסיה ביחס ליישוב היהודי פי 8 מאוכלוסיית היהודים. היהודים יכולים לחיות בערים עם בתי קומות. הערבים נמצאים רק בתחילת המגמה הזו, אבל כל עוד יינתן להם להתפשט ולבלוס עוד שטח לבתים צמודי קרקע, התהליך הזה יוותר מאחור.
התרחבות השטח הבנוי של היישובים הכפריים הערביים בעיקר בצפון, היתה משמעותית במשך שנות ה- 60 וה- 70 עד כדי כך, שהיישובים הרחיבו את שטחם הבנוי פי 8 בממוצע ולעתים אף פי 18, לעומת הכפלת אוכלוסיה של כ- 3-4 פעמים בלבד, בבדיקה שנערכה בכפר-כנא התברר, שהשטח הבנוי גדל פי 12 לערך בין השנים 1945 ו- 1987. האוכלוסיה, לעומת זאת, גדלה באותה תקופה פי 5 לערך. הבנייה למגורים ביישובים הערביים מתבצעת בעיקר באמצעות הבנייה העצמית. גישה זו מביאה לחסכון בעלויות הבנייה (עד 30%).
הבעיה שהרשויות הערביות המקומיות לא יכולות/רוצות לכפות את החוק והן שותפות למשחק הזה מתוך מניעים לאומניים.
יחד עם זאת, צריך לתת למגזר הערבי את החלק היחסי הראוי לו לבניית תשתית הולמת (ובעצם להשלמתה), אבל אי מתן אינה סיבה המכשירה גזילת קרקעות או לחילופין, אי אכיפת החוק נגד גוזלי הקרקעות.
ערביי הנגב, למרות תוכנית הקמת יישובים, לא משתפים פעולה עם השלטונות ומנסים (ומצליחים) לפורר אותה ולהתפרס ''בר בשטח'' לשיטחי ציבור.
אם להתחשב בצרכי ההתיישבות של הערבים כי אז מן הראוי ל'עייר' את עריהם ולא ל'כפר' אותן, לשדרג את הרשויות המקומיות שיתנו מענה לדרישות האלה תוך שילוב הציבור המקומי בחובות ובזכויות, ואז סיוע המדינה יהיה אפקטיבי כמו שהוא ביישוב יהודי הפועל ע''פ חוק. |
שטויות
