|
בניגוד לך, שאתה תומך בצדק הטוטליטרי של הטרור הערבי (ומגנה רק אירועים חריגים לחומרה), אני (וגם צופיה, עד כמה שאני יכול לייצגו בלי רשותו) דמוקרט שרוצה את ישראל חופשיה ובטוחה מטרור אסלאמי. אני חלמתי ועדיין חולם את הגותו של ז'בוטינסקי, אף שבמבט ריאלי לאחור הוא היה תמים משהו כשכתב בשירו ''שמאל הירדן'': ''שָׁם יִרוֶה לוֹ מִשֶּׁפַע, מֵאֹשֶׁר בֶּן-עֲרָב, בֶּן-נַצֶּרֶת וּבנִי''. אז בתור ''תומך אפרטהייד'' אני שייך לאלה שהאמינו פעם שאפשר לחיות עם הערבים בשלום ובשיוויון. לאחר שבגרתי ולמדתי והכרתי ערבים הגעתי להכרה שאין סיכוי שהללו יקבלו מצב בו לא-מוסלמי שולט על מוסלמי. התביעה הבסיסית של הרוב הערבי בישראל ובשטחים היא שישראל לא תהיה מדינת לאום של העם היהודי, כמו שהם דורשים לעצמם שפלסטין תהיה מדינת הלאום הפלסטיני (בהנחה שבאמת יש עם כזה). לכן הם מדברים בשנים האחרונות על ''פתרון שתי מדינות'' ולא ''פתרון שתי מדינות לשני עמים''. כמו שגדעון לוי כתב על עצמו לאחרונה, הם (ערביי ישראל) מרגישים כמוהו שהוא יותר צ'כי-גרמני-סודטי מאשר ישראלי (וזה המודל שלהם לכל יהודי שהוא בארץ ישראל שאבותיו הגיעו ארצה אחרי 1917) והם פלסטינים ולא ישראלים.
הפתיח שלי מתייחס להצגת המציאות הישראלית הדימיונית שלך, שאינה ריאלית, אבל יש בה 'אלמנטים ספירואים'. ידועה הטכניקה של הוגי שמאל היא להקצין מופעים היסטוריים או תרבותיים כדי להקל עליהם את ההתגוננות מפניהם או את תקיפתם הרעיונית. אתה ממציא לך צבא שאינו קיים או סביר שיתקיים, מייחס לו עמדות שאין לו ומפרשן אותו לפי דרכך האידיאולוגית. מצד אחד אתה מדביק מוטיבים אנטי דמוקרטיים דימיוניים לצבא כדי להכות בדמוקרטים, ואתה אומר לעצמך ש''אם זה יצליח אז הרווחתי'', אבל מנגד כשמשיבים לך כהוגן אז לכל היותר אתה אומר ''אני בעד להגיע להסכם שלום שאת עיקריו כתבתי אבל כתוצאה מהכרעה דמוקרטית של האזרחים ללא ממשלת חירום צבאית''. זה מה שספי ריבלין היה אומר בזמנו ''טקטיקת שמעון פרס של כן ולא''. אז למה להעלות מחזה דימיוני שברור לך שלא יכול להתקיים בישראל כשכל ישראלי חושב ההיפך ממך, ממני, מאיתו ומאיתנו? אבל אתה במעשה מכוון הצגת את התנאים שלך לשלום מפי אותו רמטכ''ל דימיוני בתור ''ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו''.
שים לב שכל הסעיפים הממוספרים בהודעתי נוגעים לתוכנית המדינית שהציג ''הרמטכ''ל'' שלך ושהם בעצם הסעיפים שאתה מאמין בהם באמת ובתמים. אבל למרבה הצער, רוב הצעותיך נדחו כבר כמה פעמים ע''י אבו מאזן. אבו מאזן מפחד להגיע לשולחן המשא ומתן והוא גם חלש מדי וגם שהוא לא רוצה לוותר על עקרונות יסוד של ''תורת השלבים''. הוא לא יכול לוותר על תנאיו המוקדמים שהם מעל ומעבר למה שישראל יכולה לתת לו, ובודאי לא לתת לו בקשיש בטרם הוא בכלל מחדש את השיחות ובטרם ברור שהוא באמת רוצה להתקדם בהם.
בכל מקרה לא מקובל שבשיחות שלום צד אחד נותן הכל וצד שני מקבל הכל. הפלסטינים (לפחות לאלה שקוראים אבו-מאזן) חייבים להבין שכדי להגיע להסכם שלום הם יצטרכו לוותר על חצי תאוותם לפחות, כמו שישראל תצטרך. אבל מה עם החצי השני של הפלסטינים (לאלה שקוראים משעלים) שאינם מוכנים לוותר בכלל ובודאי לא לחתום על הסכם שלום?
אז אתה חושב באמת שיש סיכוי לשלום? |
הבנתי אותך היטב, גדעון ספירו!
