| מעט אחרי יוליוס קיסר נוצר המושג של יום הדין (הגרעיני, נניח )
בכל מקום פיסות החיים דמו והיו מעין מפה של החיים כיום בגיוון צורותיהם - המתכנסות בסיסית ל-2 בלבד, לשתי קצוות ברצף: חיים ראויים, יוצרים, מול חיים מסואבים, לא ראויים, הצפויים באופקם להשמדה. האם במעין הכנה לעתיד?
גם אם האנושות תפרוץ לחלל במאות הבאות, עדיין מתחייבת היטהרות, ולכן בעולם האנושי קיימת מלחמת הבסיס הניצחית בין החיים הראויים לבין התצורות המבוייתות יותר, המנוונות, הטפיליות, וחסרות האוטונומייה, הנוטות לזרוע מוות ואנטרופייה, ביזת יוצרים, וחסימת נתיבים. וגם התימה של היטהרות היא עתיקה.
הזיהום, ההשחתה, התופעות השליליות הכרוכות במגמות צימצום הגידול השולי במשאבים (התאוצה בכל נקודה) ויצירת גג וחסמים מלאכותיים, תוך גבור הסאוב, הזיהום, ביזת המעולים, מול ההיטהרות הנלחמת ומשמידה אותם, אף הם תמות שנוצרו בתקופה הרומית הקיסרית המוקדמת, כשהסדרים באימפרייה הזאת בשלב זה, המדע, פריצות הדרך הטכנולוגיות, היתוו ברור את 2 המגמות הללו. גם חכמינו היו ערים למגמות אלה, וטבעו את האימרה, בגלל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, וכאן ביהודה צמחו תובנות חשובות אודות אותו יום הדין והסאוב מול היפוכו, העצמת החיים והעצמת האהבה, כפי שגולמו ביהדות הנצרתית בתקופת טיבריוס ואחריו, כמו גם במשוררים הרומים הגדולים, קאטולוס, אובידיוס ואחרים וקודם לכן בנביאים ישעיהו, ירמיהו, מלאכי, חגי ואחרים. |