  
  
  
|
 |
|
||
  קצב, אל תתפטר! |
|||
|
|||
בכל אחד מהתרחישים ששרטטת, אני קורא לקצב לאזור את כל כוחותיו ולהאחז בתפקיג ובכך אולי יעשה מעשה חיובי אחד ויגרום לניתמוטטות הסופית של המוסד המיותר, הבזבזני והנפוה הזה. את התקציב שיחסך אפשר להפנות לספריות צבוריות, סל תרופות, ארוחות חמות או שדרוג רכב שרד. את בית הנשיא אפשר להפוך למעון, משכן לנשים מוכות, לצרף למכון ואן ליר הסמוך, או לשדרג את מעון רוה''מ. | |||
| _new_ |
 |
|
|
||
| מוסד הנשיאות |
|||
|
|||
אינני יורד לסוף דעתך. מוסד הנשיאות הנו מוסד חשוב במדינת ישראל, שלעניות דעתי יכול להיעשות חשוב עוד יותר. הוא דומה במהותו למוסד הנשיאות בגרמניה, ובהשוואה לבתי המלוכה או לבתי מחוקקים כפולים (בית עליון, בית תחתון) – הוא חסכני למדיי. ובכלל, כל הדיבור הזה על ספריות ציבוריות, ארוחות חמות והשד יודע מה – נראה לי מגמתי, עטוף צדקנות-יתר, תפל ולא ענייני, שכן אתה משווה כאן תפוח לאגס, כדברי הפתגם הגרמני: מדוע דווקא מוסד הנשיאות זוכה לקיתון של שופכין במקרה דנן? רק בגלל שבתוכו יושבת דמות החשודה במעשים פסולים? האם תפוח אחד רקוב פירושו חיסול הבסטה בכלל? תמהני. מדינת ישראל זקוקה למוסד נשיאות חזק, שיכול לעצור חוקים על ידי סירובו של הנשיא לחתום עליהם, כמו גם למוסד מבקר-מדינה חזק ויעיל – בנוסף למערכת משפטית בולמת ומרסנת כבמקרה הנוכחי (ולכל מי שאינו יודע: אני בהחלט תומך באקטיביזם שיפוטי במקרה הישראלי, שכן בהיעדר אלמנטים מרסנים אחרים ובהתחשב ברמתם המאוד-ממוצעת של נבחרי ציבור שונים, אין מנוס מהפעלת מערכת שכזו – גם אם לא בדיוק תמיד ברור מי שומר על השומרים). הישראלים זקוקים למדינה ממלכתית עם שיניים חדות. אין שום ברירה אחרת. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| מוסד הנשיאות הטפל |
|||
|
|||
מוסד הנשיאות בישראל נולד שלא מתוך מחשבה תאורטית-פוליטית אלא מתוך צורך נקודתי לכבד את פועלו של חיים וייצמן. זהו איננו מוסד המעוגן במחשבה במערכת חוקתית כלשהי, כמו בארה''ב ואני מניח שבגרמניה המצב דומה. כל הסמכויות של הנשיא הישראלי הם קיקיוניות, קוניוקטוריליות וחסרות משמעות עמוקה בתוך הפילסופיה הדמוקרטית במתכונתה הישראלית. אפילו אם נניח שהמוסד נשאר לאחר מותו של וייצמן בתור מוקד השואב אליו כבוד והערכה מטעם הציבור אלי מי שמכהן כנשיא וממלא את מוסד הנשיאות בתוכן, הרי מאז כמדומני הפיאסקו הנילעג שבו ניסו למנות את פרופ' שווה לנשיא תוך תככים מפלגתיים-עדתיים, המוסד הפך מאבן שואבת להערכה וכבוד, למקור לחלוקת כיבודים. כל שאר הטענות שהעלית לגבי חוזקו של מוסד הנשיאות, נראות לי לוקות באשליה אופטית חמורה שנובעת מתפיסת המציאות הפוליטית הישראלית דרך משקפיים אוטופיות שנוצרו בדמוקרטיה הקונסטיטוציונית החזקה מבית מדרשם של ה''ה וושינגטון, ג'פרסון וג'קסון, ובגרסתם הגרמנית החדשה. ציבור משלם המסים הישראלי ישכר שבעת מונים אם את המליונים ששופכים על כיבוד סרק על אנשי קש וגבבה שישובים בבית הפאר בטלביה יעבירו למוסדות העוני הידועים בציבור כספריות צבוריות, סל תרופות, בתי מחסה שונים וכיוב'. מצער אותי לקרוא שאתה רואה בכל אלה דברים טפלים. הישועה הפוליטית להם אתה מייחל לא תבוא לישראל מעוד מעשה טלאים בעיצוב מדומיין של סמכותו וממהות כהונתו של משרת הנשיא. שידוד מערכות פוליטי הוא פעילות ארוכת טווח, וגם אם התכוונתי בתחילה להעביר את תקציב הנשיא לספריות וכו' באירוניה, הרי כעשיו משאני כותב את זה בשנית, אני משתכנע יותר ששידוד ספריות יכולות לתרום - בטווח הארוך, שהוא הטווח הריאלי - הרבה יותר לתיקונים הנחוצים לשיטתך. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| לקום מחר בבוקר |
|||
|
|||
אני מסכים לקביעתך שמוסד זה נולד מתוך צורך של מתן כיבודים, כיאה לוועדי גבאים יהודים באי אלו עיירות מזרח אירופאיות – אולם דבר זה לא היה חייב להיגמר בפיאסקו, כלל וכלל לא, ממש כפי שמדינת ישראל לא היתה אמורה בשנתה החמישים ואילך להתקרטע ולהתפלש בבינוניות אינסופית (ועל שחיתות טרם דיברתי) כסומא בארובת כריסטמס. המוסד קם, והיה ניתן בהחלט לצקת בו תוכן – ממש כפי שמוסד המדינה היה יכול להיות היהלום שבכתר. המציאות רצתה אחרת, ומדינת היהודים רצתה עוד יותר אחרת. קיבוץ הגלויות התגלה בהמשך כדבר שמתעב כל אלמנט שמבקש לרסן ולתכנן מעשים במחשבה תחילה. אין פתרונות פלא, וברור שתמיד ימצאו מטרות הומניטריות נעלות לצורך אלטרנטיבת הפניית כספים אליהן, אולם דבר זה נדוש ואולי גם אווילי: המדינה צריכה לדאוג מתקציביה השוטפים גם לגורמים שאת שמם העלית, ואם היא לא מסוגלת לכך ו/או מניחה את הדבר לידיהם של פילנטרופים יהודים שנכנסים לוואקום הממלכתי שיצרה במו ידיה – נו, מה לנו שנלין על דברים שהציבור מעוניין (sic) שלא יתפקדו כבמדינה מתוקנת. הספריות לא תתרומנה דבר לתיקון חברתי, שכן המדינה כולה נמצאת באיזור הדמדומים בו היתה אפולו 13 בטלאי-שברי חזרתה אל כדור הארץ. האופציה היחידה היעילה עבור ישראל בימים טרופים אלה היא הקדמת הבחירות – לאחר העלאת אחוז החסימה, תוך יצירת מוסד או גוף ציבורי שיבדוק מנקודת מבטו את טוהר המידות של המתמודדים השונים לכנסת הבאה. הדחתו הצפוייה של קצב עשוייה לגרום לכך שלמשכן נשיאי ישראל יכנס אדם אחר, אולי טוב יותר. מכל מקום, רצוי שלא יהיה פוליטיקאי או גנראל מזדקן, או שניהם גם יחד. ארגו: רק אחרי הדחתו של קצב ולאחר התפטרותם של ה''ה פרץ ואולמרט, יהיה ניתן לדבר על נסיון פתיחת פרק חדש בחלון ההזדמנויות הסגור, ששמו הוא רפובליקה-ציוניסטיקה בע''מ. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| Plus ça change, plus c’est la même chose |
|||
|
|||
כמו שוולטר מתאו ענה לשאלתו של ג'ק למון ''אתה נשוי?'' ''הייתי פעם אבל נפתרתי ממנה. עכשיו אני רק שוכר.'' קפצת בקלילות מנושא לנושא ומכך אני מסיק שירדת מהטענה המוזרה (בלשון המעטה) שלמשרת הנשיא בישראל חשיבות וכו'. עורבא פרח. אגב, אני גם מתקומם נחרצות נגד הזילזול שהפגנת בכותבך: ''זה נולד מתוך צורך של מתן כיבודים, כיאה לוועדי גבאים יהודים באי אלו עיירות מזרח אירופאיות.'' לא היה ולא נברא. המישרה לא נוצרה עבור איזה גבאי חלכאי מקתריאלבקה, אלא עבור עמוד התיכון של הציונות וההתיישבות בא''י/פלסטתלינה (שלא לדבר על תרומתו למאמץ המלחמתי במלחה''ע-1). מה שכן, העסקונה הפוליטית הפכה את משרת הנשיא לחוכא ואיטלולא של תגרנות שווקים קרתנית מאז הנסיון למנות את פרופ' שווייקה, ומינוי האפרטצ'יק המפאיניקי יצחק נבון ''קיראו לי הנשיא החמישי,'' פלצן שכמותו. אולי ההתדרדרות אפילו התחילה בימי כהונתו של פרופ' קציר רב הכבוד. בכל אופן, אני לוקח את דבריך כהסכמה לזה שמשרת נשיא בישראל אין לה דבר וחצי דבר עם נשיאים ברפובליות קונסטיטוציונית דוגמת גרמניה, ארה''ב או אפילו צרפת. יכול להיות שהיה איזה אפס פסיק קצה קצהה של מחשבה אי אז ב 1948 להפוך את המשרה לבעלת תוכן ומשקל נאות, אך זה נגוז בעשן בדיוק כמו ההבטחה דאז להעמיד חוקה למדינת ישראל הצעירה. לשאר דבריך אין שום קשר לעצם הדיון על אי נחיצות תפקיד נשיא. אני גם לא מסכים לחלוטין עם הזילזול והביטול שלך להעברת כמה עשרות המליונים העלובים מתיקצוב משרת הנשיא למטרות חברתיות מועילות הרבה יותר. יש להן השפעה עמוקה ועקרונית הרבה יותר על עתידה של החברה מאשר לחלוקת כיבודים לאיזה עסקנון מפלגתי על פי מפתח עדתי, כדי שבמשך שבע שנים יטמטם לכולם את השכל עם שטף של דיבורים נבובים כאילו היה איזה שייקה אופיר המגלם את אמיץ דולניקר מסרטו של אפרים קישון ''השועל בלול התרנגולות.'' אני גם לא שותף ליחולים שלך לקתרזיס פוליטי שיבוא כביכול עם התפטרותם של אולמרט ופרץ. וכי מאיזה שורות יגויסו העסקנים הבאים שיתקעו לפיהם סיגר עבה ויכריזו, לבושי חליפות זולות, ''אני שר הבטחלון, אני ראש המחדלה''? השינוי אליו אתה כה מייחל לא יבוא, כמאמר האמריקאים בעזרת ''כדור כסף,'' דאוס אקס מכינה. זהו שידוד מערכות חברתיות תרבותיות עמוקות, ולמשל עצם הנכונות להגדיל משאבים המופנים לספריות ציבוריות (כדוגמא), או לשאר מפעלות חברתיים תוך שינוי סדר עדיםולות תקציבי-חברתי יראה עד כמה המערכת והציבור ככללותו מוכנים אכן לעלות על דרך השינוי. דרך זו תהייה ארוכה ומייגעת, ובתחילת, כשומר בפתח עומדת ובידה החרב המתהפכת (ואת זה רבים לא יאהבו לשמוע), יציאת ישראל מהשטחים, על כל המשתמע ועל כל הסיכונים הכלולים בכך. | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| Mieux vaut être riche et bien portant que pauvre et malade |
|||
|
|||
ובכל זאת: אין חולק על כך כי המשרה נוצרה בזמנו עבור אדם נתון שהיה צריך לכבדו, נקודה. כל השאר אינו רלבנטי בהקשר זה, ומכאן העסקנונה וזילות מוסד הנשיאות מרגע לידו – אם כי היה יכול גם להתפתח אחרת, שפירושו אל מצב של ממלכתיות מחייבת, אל מוסד שמבקש להיות כלב-שמירה במובן החיובי של המילה, אל במה שבה ניתן להעלות אמיתות פחות נעימות, וכמובן – אל שופר להוקעת נבחרי ציבור שהוכח כי סרחו. בהקשר זה לא ברור לי היכן מצאת ''זילזול'' כללי שאותו אני מפגין בהקשר זה; טיעוניי מתבססים על הטרוניה שבמסגרתה אני דורש שיש לבצע מעשים במחשבה תחילה, ולהקדיש מחשבה-נוספת ועמוקה לפונקציית מוסד הנשיאות במסגרת המשחק הדמוקרטי הכולל. לשון אחר: אם כבר בארזים נפלה שלהבת של חיפוש יוקרה עבור אנ''ש (מועילים וחכמים ככל שיהיו), מה יגידו עסקני הקיר, שליטרת הכבוד עומדת במרכז מעייניהם. הצעד החיוני הראשון בדרך להבראת ישראל קשור בהפסקת מצב החלטורה הקיים בה בתחומים שונים, שבמסגרתו אנשים בלתי כשירים בעליל ממונים מטעמי כבוד וכיבוד אלה ואחרים, שכן בשלב זה המאבק על שמה הסביר (איש כבר לא מדבר על ''שמה הטוב'') של ישראל נמצא במגננה שאיש לא יודע כיצד תחלץ עצמה ממנו. זוהי הסיבה שאני בשלב זה מעדיף פתרונות טכניים וטכנוקרטים אפורים ויעילים, על פני הרצאות מוראליסטיות בדבר חשיבות העזרה והתמיכה בדברים הכל-כך מובנים מאליהם, שבהם עורכים השוואות בין אגס לתפוח, כדברי הפתגם הגרמני; אתה מדבר על טיפוח מוסד הספריה הציבורית, ואני לעומת זאת גורס כי ארוחת צהרים חינם בבית ספר חשובה יותר. אתה מדבר על מכון ואן ליר ועל מעון לנשים מוכות, ואני מדבר על לימודי-חינם באוניברסיטה וחיזוק מוסדות היעוץ לתכנון המשפחה והסברים יעילים יותר על אמצעי מניעה. אתה אומר ''תפוח'', אני אומר ''אגס''. לדבר זה אין סוף, ואין בכוונתי להיכנס להירארכיה של ''מה חשוב ממה'' בהתנהלות מדינה תקנית, שכן הדרישה לוויתור על מוסד זה או אחר בגין אדם שסרח נראית לי צדקנית וקנטרנית, ואף מוראליסטית ודוגמאטית – לכל המאוחר מן הרגע שבו נערכת כהשוואה פתאטית בין ''העשירים והטובים שיש להם'', לבין אלה ''שאין להם'' (ראה כותרת תגובה זו [1]) במסגרת ''תיקונים חברתים'' א-לה-רובין הוד. זוהי דמגוגיה במיטבה, וצר לי על שאתה משתמש בכך. מוסד הנשיאות כמוסד שיכול לקבל על עצמו אחריות מסויימת בעיצוב מדינת ישראל חייב לעבור מספר שינויים, אשר יעניקו לו את ההילה הדרושה, שמעולם לא היתה בו ממש; עליו להפוך למוסד עם שיניים במערכת הדמוקרטיה במקום המתקרא מדינת ישראל, ממש כמו הגדרה וחקיקה חדשה של אופן וצורת בחירתו, סמכויותיו, חובותיו וזכויותיו של הנשיא, ועל האפשרויות והמניעות העומדות בפניו במסגרת משרה זו. רוצה לומר: אינני חושב שיש לוותר על מוסד הנשיאות בישראל – אלא אם כן ימשיך להתנהל בצורה שהתנהל עד עכשיו, אשר בו העסקונה הפוליטית בוחשת ורוקחת חלטורות אינסופיות ביחס למוסד זה [2]. כאמור, אני מתרכז בפתרונות הטכניים, שכן בשלב זה אינני רואה אדם אלטרנטיבי שיכול לאחות את שברי החברה הישראלית; העלאת אחוז החסימה וציוד מוסד נשיא המדינה כמו גם משרד מבקר המדינה בשיניים של ממש – יכולה להיות אבן דרך בהפיכתה של ישראל למדינת-חוק, לאחר ששנים התעלמה מהעובדה שקיים קשר כלשהו בין ''חוק'' ו''דמוקרטיה''. זאת ועוד: פשיטת הרגל המוסרית של בית המחוקקים הישראלי מחייבת הכנסת אלמנטים חדשים של פיקוח נורמטיבי על המתרחש שם, וזאת בדמות גוף ציבורי שמטרתו תהיה להתריע על אי-כשירותם של אנשים נתונים לתפקידים אלה או אחרים, מסיבות מסויימות שיפורטו באופן שקיף וקריא לכל נפש. מקריאת הפיסקה האחרונה הנך בוודאי מבין, כי אינני מתרשם עמוקות ממהפיכות חברתיות ומאידיאליסטים בעלי חזון, שכן איש אינו יודע מתי ואיך יגיעו, אם בכלל. אני לכשעצמי מעדיף להתרכז במציאות האפורה ולנסות לתחמה באמצעים טכניים כלליים העומדים לרשותי, שפירושו במקרה זה הקמת ממלכתיות מסוג אחר על ידי צמצום מספר המפלגות בכנסת (אחוז חסימה), והקמת מערכות בולמות ומרסנות ברמות השונות. זוהי ההתחלה האפשרית היחידה בשיקום מעמדה ויוקרתה של ישראל בעולם, וכנראה אף בתוך ישראל עצמה. קבוצות המקופחים השונות יטופלו רק בהמשך, כפי שכל מדינה המבקשת להיות מתוקנת מתייחסת לסוגייה זו. ___________________________________________________ [1] ''טוב להיות עשיר ובריא מעני וחולה'' [2] ראה נא את מחול השדים עבור ''חוק פרס'' למען הבטחת בחירתו לנשיא http://news.walla.co.il/?w=/1/1047283 | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| הזוללים כורים קברם בשיניהם |
|||
|
|||
ראשון ראשון ואחרון אחרון. א. זה של''כבוד'' ו''כיבודים'' יש לכאורה אותו שורש בעברית לא הופך אותם למושגים זהים. מה שעשית לטעמי בפסקה הראשונה שלך זה לא ''זילות מושד הנשיאות'' אלא זילות כפולה ומשולשת של עניינים הרבה יותר עקרוניים לטעמי. הבעת זילות בהכרת ערכו הסגולי ותרומתו המכרעת של חיים וייצמן למפעל הציוני, תוך התחשבות בעובדה שבסופו של דבר האידאליים התרומיים שלו התבצעו במסגרת של מערכת ומאבקים פוליטיים ואישיים שהם מטבע הדברים. הנישאות אכן נתפרה עבור וייצמן אך לא כ''כיבוד לעסקן'' זוטר ושולי אלא כ''כבוד'' לעמוד התיכון של העשייה הציונית. הנשיאים האחרונים התמנו כ''כיבודים,'' מושג שיש לו יותר מנופך שלילי, שמוקד החשיבות בו נמצא לצד _מחלקי הכיבודים_ יותר מאשר אצל אלה שנהנים מהכיבודים. זוהי פעילות שמגלמת בתוכה כמעט באופן בלעדי מניפולציה פוליטית ללא קשר ל''רוח'' ולתרומה הסגולית של מקבל הכיבודים. ''כבוד,'' לעמות זה, הוא מושג בו המוקד הוא _נשוא הכבוד_ ותרומתו ומשקל מעשיו הוא הוא הנותן חשיבות ותוכן לפעולה עצמה. וייצמן ''כבד'' יותר ממשקל הנוצה של קצב, וה gravitas של וייצמן הוא ממשי, ולכן נדרש בשעתו לתת פתרון לדילמה שנוצרה עם הקמתה של מדינת ישראל, ושבפוליטיקה שלה הרך הנולד לא היה מקום להורה הציוני מספר אחד שנותר ב 1948. ב. מתמיה אותי לקרוא את ההכרזה שאתה ''מעדיף פתרונות טכניים וטכנוקרטים אפורים ויעילים,'' אך בהמשך אתה מדבר על שידוד מערכות חברתי-פוליטי עמוק וכולל, דבר שבתנאים דהיום גובל בחזון אוטופי לא מעשי. אני הבאתי את עניין הספריות בתור דוגמא (אירונית בהתחלה, רצינית בהמשך) לשימוש מושכל ויעיל יותר בתקציבים ציבוריים שיכולים לתרום לאותו שידוד מערכות חברתי מיוחל. *זהו* פתרון טכני מעשי ובר השגה, ולא השינוי התפיסתי-תרבותי הכולל עליו אתה מדבר. ג. נסה להיות ממוקד יותר. נושא הדיון הוא אי-נחיצותו של מוסד הנשיאות כפי שהוא בה לביטוי ב''כאן ועכשיו'' הפוליטי-חברתי של ישראל. לא בהשוואה למה יכול להיות ערכו וחשיבותו של המוסד אם רק נעשה אי אילו שינויים קטנטנים וקוסמטיים בחוקה-חוק-תרבות-חברה-פסיכה של החברה הישראלית. זה נאמר בציניות, במיוחד לאור העובדה שההרכב המפלגתי בעשורים האחרונים ומידה שניתן לצפות את העתיד, גם באלו הבאים, הוא של שברי יצוגים אינטרסנטיים ללא כמה כוחות ''אידאולוגיים'' (יהא זה מה שיהיה) שיכולים להוביל לשינוי תפיסתי כולל. לדיון ממוקד בעניין הנשיאות זרקת בליל נוסף של מחשבות כלליות וכיוב', ולא שניתן להמעיט בחשיבותן, אבל אלו בהחלט אינו מחשבות ''אפרוריות טכנוקרטיות,'' להיפך. ד. לסיכום, לדעתי מוסד הנשיאות, שמסיבות שונות התדרדר לכדי ''פרס'' (משחק מלים מכוון) לפוליטיקאים שמנוניים ואפרוריים, פרס הניתן לא בגלל הרצון להיטיב עם פוליטיקאי זה או אחר, אלא בעיקר מסיבות של ניגוח וצבירת נקודות במשחק האלים והגס של הפוליטיקה הפנימית בישראל. אני בהחלט מסכים איתך על ''חוסר מחשבה תחילה,'' אבל זו התנהלות ידועה של פוליטיקת הפרטאצ'. אלא שאתה מביט בנושא דרך משקפיים של דמוקרטיה קונסטיטוציונית, שמבוססת על ערכי תרבות וחברה אזרחיים (שבלעדיהם הדבר היחידי שאפשר לעשות עם החוק היבש זה לעטוף דגים מסריחים בשוק). בישראל לעומת זאת, השיטה הפוליטית היא, כידוע, אוטובוסקואופרטיב (הזכויות שמורות לקישון). | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| ''לכל דבר יש סוף, רק לנקניק יש שניים'' |
|||
|
|||
להלן תגובותיי; 1). אין תופרים משרה עבור אדם, ולו יהא זה איש קדוש ציבורי או איש ציבור מקודש. פשוט לא עושים זאת, בוודאי לא ברגע לידתה של מדינה, שמגלה ששכחה ללטף מישהו בדרך. באשר לווייצמן, כבודו במקומו מונח ואין שום צורך להיסחף בתיאורי זעזוע כביכול מזילות כבודו. 2). להעלות את אחוז החסימה, לתת למוסד הנשיאות הגדרה משפטית מחודשת, או לחילופין לצייד את מבקר המדינה באקטיביזם יעיל – מהווים לדידי עניינים טכנים וטכנוקרטים ברורים, שאין מאחוריהם חזון אופף ומעופף. אני לא מאמין שבישראל יהיו שינויים מרחיקי לכת בשאלות יסוד ו/או הכרה בצורך של שינוי חברתי עמוק, ועל כן המלצותיי אלה, שיכולות לקבל את החקיקה המתאימה לאחר דיון סביר בכנסת. במידה ודברים אלה יתגשמו, ולו בחלקן, עשויים להתהוות מספר שינויים שיגרמו לקונסטלציה פוליטית שונה, שבוודאי תגרום לרסיסי מפלגות ולסחטנות המלווה תופעה זו, להיעלם בהמשך. 3). אני משתדל היות ממוקד בשאלה מה יכול להיות מוסד הנשיאות. במצב הענינים הנוכחי, כאשר כל העניין נסוב על הנדסת אנ''ש ומולטי-קומבי, הרי שיש לוותר על מוסד הנשיאות לשיטתי. יחד עם זאת את הכספים לא הייתי תורם לשום ארגון פילנטרופי, אלא מחזירם לקופת המדינה. 4). מסכים עם כל מה שטענת בהערה אחרונה זו; השיטה בישראל היא ''על-תנאי-לאנד'' שפירושו: מהר-שלל-חש-בז בשילוב מסורת הפריץ והכלב (הכלב *המדהים*, כמובן). | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| Plus ça change, plus c’est la même chose |
|||
|
|||
''וולטר מתאו ענה לשאלתו של ג'ק למון ''אתה נשוי?'' ''הייתי פעם אבל נפתרתי ממנה. עכשיו אני רק שוכר.'' באיזה סרט? | |||
| _new_ |
|
|
|
||
| Buddy Buddy |
|||
|
|||
| _new_ |
|
 |  |
| מערכת פורום ארץ הצבי אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |
© פורום ארץ הצבי