|
וכי שרון לא כתב ורבות על הסאוב? אלא, שאין להפריד את המקרה הפרטי של סבל האדם הבודד, מהמקרה הכללי של סבל הרבים. הערתך מעידה לא רק על התקרנפות, אלא על חשיבה בפורמולות כלליות, אולי שמנוניות, המקהות את העובדה שמאחורי הסאוב, כל הסאוב הזה, מסתתר סבל. הלוחמה בפשיעה הכלכלית והסאוב אינה אלא מזעור הסבל, איש נקלה. לא לוחמים ברע באמצע אמירות שגב, אלא, רואים את העניין הקיומי. זה המבדיל בין החשיבה המתפלפלת השגורה בארץ, העוטפת את הנושא במעין ניסוחי פלפול תלמודי, ובין הגישה במערב, הרגישה לסגוליותו של האדם ונלחמת ברע ובסאוב בשם האדם הנימחץ מאחורי כל זאת. המחשת היטב, את הבעייה בארץ בדבריך, לא רק בטון החזירי וגס הרוח בו אתה פונה לשרון, אלא גם באטימות איומה לסבל והתייצבותך האינסטינקטיבית לצד החלאה תוך הטלת עליבות בזה שהיה מושאה, אדם שאולי עולה באיכויותיו לאין ערוך על המתגודדים הצואים הללו, שצברו נכסים בדרכי רמייה ופעולת נכלים בחבורה. אין לך, שום הכרה בערך האינדיוידואל. אתה ושכמותך מפיצים סביבם את סרחון הנוכלות היודעת על דרך החקיינות להפגין מצח נחושה באסרטיביות. |
תפסיק כבר להתבכיין
