| הסוגיה המרכזית, לתפיסתי, אינה גבולות חופש הביטוי (אליה אתייחס בהמשך) אלא שאלת השוויון בפני החוק ושאלת החפות מהשקפות אישיות בשיפוט. ולהבהרה בקצרה:
בסוגיית השוויון בפני החוק עולות שתי שאלות: האחת – האם לא אמור לחול אותו דין על כל מי שעשה שימוש בביטוי שהוא בגדר העלבה, ויהיה שיוכו הפוליטי/חברתי וכו' (של ה''מעליב'') ו/או ההקשר בו נאמרו הדברים אשר יהיו? והאחרת – האם אותו עלבון עצמו חמור יותר (או פוגע יותר) כשהוא מוטח בעובד ציבור מאשר כשהוא מופנה כלפי אדם ממגזר אחר?
בסוגיית החפות מהשקפות אישיות בשיפוט עולה השאלה: האם היא חלה רק על/ מיוחסת רק לשופטים אשר השקפותיהם האישיות עולות בקנה אחד עם הטוען לקיומה של חפות זו?
(שלוש השאלות שהועלו הן כמובן רטוריות).
באשר לגבולות חופש הביטוי (ובהתייחס רק לביטויים בהם נעשה שימוש במאמר זה): אני מתנגדת לשימוש בכינויים/ביטויים המקושרים לנאציזם ולשואה שלא בהקשרם הישיר לנאציזם ולשואה. זאת, הן משום הטעינות הרגשית והקונוטציות הנלוות והן משום ששימוש היתר בהם, מחוץ להקשרם, גורר שחיקה של המשמעות שלהם, של חומרתם... בבחינת זילות.
ולסיום – אין ספק שנדיה מטר היא בגדר תופעה בציבוריות הישראלית. אחת מהדמויות הבודדות שניתן עדיין לייחס לה יושרה, נאמנות ללא סייג להשקפתה/לדרכה ונכונות לשלם את מלוא המחיר האישי על כך ובכלל זה הדה-פרסונליזציה (שלא לאמר דמוניזציה) שנעשה לה. |