|
חשוב לקורא את המאמר המאלף של אדוארד אלכסנדר בנתיב, ספטמבר 2002. http://www.nativ.cc/September2002/alexander.htm
גם מקומו של דוד גרוסמן לא נעדר, כדלהלן (ברשות המערכת, שכן, המאמר עצמו ארוך):
גרוסמן מבקר תחילה בהתנחלות עופרה.... ''זר חשדן'' בין אנשים שאינם מזכירים לו שמץ של אנושיות, בעיקר כאשר הם מצויים ''בעונת הייחום המשיחי שלהם''. בעופרה אין גרוסמן מוכן ''להסיר את מגננותיו'' ו''להתפתות'' על-ידי ''החום'' ו''החגיגיות'' של השבָּת אצל יהודים ערמומיים אלה. ... יוצא קצפו דווקא על המתנחלים היהודים שאינם מקשיבים לו ואינם ''מפגינים עניין אמיתי'' בדבריו. הוא מבקשם ''לשים עצמם במקומם של שכניהם הערבים'' ומתנהג כמנהל בית-ספר נזעם, כאשר אין הם רוקדים לצלילי חלילו ואינם מקבלים את היתממותו כאילו מעשה זה של הזדהות דמיונית הוא נטול כל משמעות פוליטית. עם זאת, המתנחלים לא היו שנונים דיים כדי להשיב לגרוסמן כגמולו: ''ידידי היקר, אנו נשים עצמנו כערבים אם אתה תשים עצמך כיהודי.'' .... הוא מתלונן כי למתנחלים ''אין צורך בתרבות'', הם מדברים עברית קלוקלת, נהנים מהומור ''גלותי ישן'' ואין להם ספרים ''מלבד ספרי לימוד דתיים'', המחמירים את הברבריות של בעליהם במקום להפחיתה. הדימוי, בסיכומו של פרק ארוך זה, הוא של ''טרוריסטים פוטנציאליים [!] המתנדנדים עתה מעל ספריהם.'' לגבי גרוסמן, הטרור המשוער של יהודים חמור הרבה יותר מן הטרור המציאותי של ערבים.
... גרוסמן מגיע לאוניברסיטת בית-לחם, אחת האוניברסיטאות המתוארות כשלוחות של מדינת אש''פ. למרות שהוא מודה כי האוניברסיטה היא ''מעוז של החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין'', אין הוא רואה כאן טרוריסטים מתנדנדים מעל ספריהם, אלא דווקא תמונות אידילייות, המזכירות לו ''מראות של בית-הספר של אפלטון באתונה''. גרוסמן, העולה על גדותיו מרוב חיבה ולהיטות לייחס למארחיו מניעים נשגבים, מוכן עתה לסלוח גם לקוראים ספרי דת. אין הוא מגיב בנחרת-בוז או בגיחוך לדבריו של הפרופסור לאנגלית באוניברסיטת בית-לחם, המייחס את הרגישות העליונה של הערבים למקצב הלירי של השירה האנגלית ''למקצב של הקוראן הזורם בדמם''. יכולתו של הסופר לאתר גזענות ממרחק רב בהימצאו בין יהודים, נחלשת מאוד כאשר מתעוררות תכונות גזעניות עתיקות יומין בבית-לחם. |
הדו-ירחון ''נתיב'' מרבה לעסוק בבגידת האינטלקטואלים
