|
בעקרון מו''ם הוא מו''ם אם הוא מדיני ואם עיסקי. וכמו בכל מו''ם כל צד צריך לדעת הכי הרבה על היריב, אבל קודם כל שיידע מה הוא עצמו רוצה.
בכל מאגר מידע יש לאקונות אותן קשה לפצח וזה נכון גם בעסקים פרטיים וגם במו''ם בין מדינות. מטבע הדברים שככל שהעניין והפרטנר גדולים ומורכבים יותר, גודל המידע שהנדרש הוא רב יותר ומכאן שגם סטטיסטית אנחנו יודעים פחות. א ב ל לא זו הבעיה. הבעיה שלנו היא שאנחנו מחליטים להתעלם ממידע שקיים על המדף אודות הפרטנר שלנו לשלום כי המידע הזה מסכל את המטרות המדיניות שלנו.
למשל, אנחנו רוצים להחזיר שטחים. למה? כי זה נחמד, זה מתאים למודָה הבינ''ל של להיות ''פוזיטיבי'' ולהקרין ''נכונות'', כי זה לכאורה מקל על כוחות הביטחון שלנו שצריכים להתעסק בשוטף בפחות קמ''ר (באמת?) וככה וככה כאילו ההתנהגות הזאת תקדם את ההידברות ורצון הצד השני להגיע להסכם שלום במהירה בימינו. אבל מה לעשות שהפרטנר שרואה במתן השטחים תיקון מצב היסטורי הכרחי ולא ויתור ישראלי ולכן הוא עצמו לא מוכן לותר משלו על משהו בתמורה. שום כלום, ואפילו לא מתן הצהרה של הכרה בישראל כמדינתו של העם היהודי... וכו'. ועל אף שלכאורה כאילו הציבור היהודי מבין (וטועה) ששיחות עם הפלסטינים הן הדרך לשלום, אותו הפרטנר לשלום לא נוטש את הטרור ככלי במאבק נגד ישראל.
כלומר, בעוד בעסקים פרטיים התעלמות מהמציאות משמעותה קריסת העסק מייד, הרי שבמדינות הקריסה היא ארוכה הרבה יותר, ונותנת למנהיגים ולציבור תקופת אשליות להסתגלות לקריסה. |
יצירתיות חשובה מאד!
