|
כל מדינה מוגבלת. גם אמריקה מכל מיני סיבות. ישראל מוגבלת פחות מהרבה מדינות ותראה את פעילויותיה המתמשכות. גם את מלחמת ששת הימים לא עצרו לנו עד ימים אלה. רק ישראל והיא לעצמה החליטה מסיבותיה שלה לפורר את החזית ע''י הבאת ארגוני טרור לשולחן אוסלו או נסיגה חד צדדית מעזה (וכרגע לא חשוב אם המהלכים האלה היו מוצלחים או לא). הסיסמה ''לא חשוב מה יאמרו הגויים אלא מה יעשו היהודים'' מבטאת את הכוונה שישראל תמיד ידעה להרחיב לעצמה את רוחב הפס בכל עת שראתה צורך לכך.
אם למשל ישראל תראה צורך לתקוף שוב בלבנון כי אז שום מדינה לא תמנע ממנה לעשות זאת. יצירת מצב בו תמיכה של ארה''ב במהלך ישראלי אינה צריכה להתפרש תמיד שנתינת הכשר לפעולה הישראלית, אלא להיפך, יכולתה של ישראל להשפיע על ארה''ב ובכך להרחיב את הפס. באותו אופן נכון לומר לגבי כל תמיכה של מדינות נוספות אירופה, ערב וכמה אסייאתיות. לעומת זאת יכולתה של ישראל לפעול לעיתים גם בניגוד לקואליציה בינ''ל בעניין מסויים מעידה יותר מכל על יכולתה להגיע לעצמאות בתגובותיה ובפעולותיה.
רוחב פס אינו תמיד ערובה להצלחה. בשלום עם מצרים שנולד ללא תיאום מוקדם עם ארה''ב או האירופאיות ישראל הצליחה להרחיב את הפס ע''י שילובן בתהליך. דבר דומה נעשה בהסכמי אוסלו. אלא שבהסכמי אוסלו מסתבר שלמרות שישראל הרחיבה את יכותה לפעול ולתמרן, כל המהלך וכל הכיוון היה שגוי מלכתחילה. כלומר, למרות עצמאותה של ישראל בעניין (לעומת לחצים מארה''ב מעת לעת שנהדפו או יושמו בסוף ע''י ישראל) היא הובילה את עצמה למצב גרוע הרבה יותר.
באינתיפאדה ישראל פועלת כרצונה באופן שכל ביקורות העולם לא משפיעות עליה. ארה''ב מגבה אותה בחלק מהפעולות ובחלק לא. אבל יכולתה של ישראל להפגין עוצמה מונעת ממדינות יכולת הפעלת לחץ אמיתית על ישראל. פעם עוד היו כאלה שחשבו שישראל יכולה להיות נתונה ללחצים כלכליים במקרים בהם עמדות ישראל מתנגשות עם האירופאיות. היום ברור יותר ויותר שלחצים כאלה או אמברגו הם מהלכים שלא מתקיימים בדו-קיום שנוצר ולא בגלל טוב ליבם כל כך, אלא בשל עוצמתה הכלכלית והמדעית של ישראל (יש המון פרוייקטים מדעיים וטכנולוגיים משותפים של ישראל עם אירופה, אזרחיים וצבאיים) והסכמים הדדיים המחייבים גם את החתומים האירופאיים.
ישראל היא לא ''שרואליק המסכן'' של א. קישון מ-67'. אתה צריך לנער את האבק ולראות שהחליפה היא די רחבה ונוחה. |
המציאות משדרת לי משהו אחר
