|
מאמר יוצא מהכלל. אהבתי גם אמירות חיוניות, רעננות ונוקבות מסוג: ''והבנים רצים לשדה המוות בשמחת נעורים וחדוות יצירה. משוגעים של ממש''. והתובנה האזרחית החשובה, ראשונה מסוגה בנושא זה במדיה - זו שכה מצטיינת במונוליטיות של הדבקות קולקטיבית ולרוב שגוייה והיסטרית לתמה מסויימת שמישהו מעלה: ''הפשע של הרמטכ''ל חלוץ אינו במכירת מניותיו לאחר שנחטפו שני החיילים ב-12 ביולי, להיפך, בעניין זה הוא גילה הבלחה של פעילות אזרחית נורמלית, כמו כל אזרח שחושש לערך השקעותיו בשעת מלחמה, אלא באחריותו לקטילת חייהם של בני אדם''.
כתיבתו של ספירו היא הניגוד לכל מה שהיסטרי, חגיגי, נשגב, לאותה רטוריקה פאשיסטית ומצמיתת נשמה שפותחה בישראל בגווניה המאיינים היחודיים - מאיינים את הצלם, ולמעשה מקפיאים ומקפדים את החיוניות היוצרת שבאדם. ולכן כתיבתו תמיד -- מרעננת, מלאת חיים וחיוניות. הגם שזו כתיבה מוקפדת בכל פרט, ככל שמוקפד יכול להיות מוקפד - האופי ה''יקי'' במיטבו לתפארת. נפלא. וגדעון אמנם לא נלאה שוב ושוב לקרוא לילד בשמו המדוייק: ''רנה בוהדנה, אמו של המ''פ תומר בוהדנה שנפצע, אמרה בגאווה על בנה ''אהבתו למדינה היא מעל לכל''. רק במדינות פאשיסטיות האהבה למדינה היא מעל לכל''.
אבל, וחשוב מכל, זהו, מאמר זה, הינו המאמר המקיף ביותר והחשוב ביותר שנכתב בישראל בנושא מלחמת לבנון השנייה, משמעויותיה והשלכותיה - בריבוי היבטים. פשוט, אין בעיתונות הישראלית דבר שישתווה אף לקרסוליו של מאמר כזה - כתיבה שגם סוקרת דברים בריבוי פרטים וגם מביאה משמעויות ותובנות, שאינם היסטריות ונוורוטיות (כמקובל בעיתונות הישראלית). זוהי קלאסיקה עיתונאית, ובין שבעת פשעי תל אביב (או ירושלים) אחד מהם לבטח הוא שגדעון אינו במקום בולט של כבוד בעיתונות הממוסדת -כפי שהיה בוודאות מתרחש במדינות תרבות כמו צרפת, גרמניה ואנגליה, בהם חשוב גם להעלות את רמת ההמונים לדרגת בני תרבות נאורים, בוגרים, מפוקחים וחושבים.
אבל איך לא בישראל? כאן לא רק הערבים נחשבים לילידים, במיטב הגזענות, אלא גזענות זאת, יחוס תכונות ילידיות - מופנית גם כלפי העם בישראל, בו אבירי המדיה רואים ''בהמות'' שיש לרתמם כחומר ביד היוצר לכל מניפולציה שילטונית ואוליגרכית. בשר תותחים בשרות הליבה ההגמונית הציונית כבר אמרנו? |
מופת של שפיות אזרחית מקיפת-כל
